מכה מתחת לחגורה

פרק 8- סימפטומים מזוינים

״פול פארקר, אתה היית הכי טוב שלי.״ הבחורה הזולה מתנשפת בכבדות ואני מחפש אחר בקבוק הבירה האחרון ששתיתי.

הבית שלה נראה נורא. כשאני מגשש אחר בקבוק הבירה שחיפשתי אני נתקל במזרקים ובניירות גלגול מפוזרים בכל עבר, שלא נדבר על הריח של הסם הירוק שאפף את האיזור.

כשאני מוצא את דרכי אל הבקבוק בצעדים שיכורים אני לוקח אותו ולוגם בחוסר שיווי משקל. ״אני יודע, ג׳ורדן.״ אני אומר. ״אני אווה.״ היא מזכירה לי. ״טוב, ג׳ורדן.״ אני לוקח עוד שלושה לגימות מהבירה.

היא קמה מהספה המטונפת ומתקדמת אליי בזמן שאני בוחן את הגוף שלה. ״בוא.״ היא מבקשת ומלטפת את פניי בתחנונים ובמן מסכנות עלובה. ״לא.״ אני עונה בתוקף ומעיף אותה ממני. ״פול.״ היא חוזרת להמרח עליי. ״לא.״ אני מרים את הקול ואת בקבוק הבירה שלי אל מעל הראש, מאין דואג לו שלא ישפך והיא נכנעת במן פחד.

אני עייף מידי אפילו בשביל לנהוג הביתה אבל אני לא מתכוון להשאר כאן.

אני לובש את החולצה ומכנס הספורט שליווה אותי עוד מהבוקר. ״פול.״ היא אומרת בחשש, בטון שמבקש שאשאר אבל מפחד מתגובתי.

אני סך הכל לא עונה ונועל את נעליי ברשלנות ויוצא מהדלת בהליכה שיכורה.

הדבר היחיד שאני עסוק בו כרגע הוא לא ליפול במדרגות מחוסר שיווי המשקל שלי.

אני מגיע לרכב ונוהג בחזרה הביתה.

אני לא יודע מה יותר מסוכן לנהיגה שלי, כמות האלכוהול ששתיתי או כמות המחשבות שמסיחות את הריכוז שלי מהדרך.

אני פתאום מתחיל לחשוב למה לעזאזל אני כלכך רוצה אותה, את ג'ורדן, למה היא לא עוזבת לי את הראש, על מה אני נלחם ? על מישהי שלא רוצה אותי ?

אני לא יודע למה, אני לא יודע איך, אין לי שום הסבר הגיוני.

אני פשוט מרגיש שאני חייב אותה בזרועות שלי כל לילה מהיום שהכרתי אותה.

זה מפגר לגמרי לקרוא לזה מאוהב, אני לא מאוהב, יש לי את כל הסימפטומים המזוינים של גבר מאוהב אבל אני לא. אני פשוט רוצה אותה כלכך.

רציתי מאות נשים, מאות פעמים, זה יהיה שקר אם אגיד שאת כולן השגתי, אבל השגתי לגמרי רוב מוחלט... מה שכן, מעולם לא נתקלתי בכזאת משיכה לבחורה שאפילו לא מעיפה מבט לכיוון שלי.

אני מתחרפן.

זה נוגד את כל מה שאי פעם הכרתי, את כל מה שאי פעם קרה לי. דרך החיים שלי היא כשאני רוצה משהו - אני משיג אותו. ופתאום המציאות מכה בי ומראה לי שאני לא יכול להשיג את כל מה שאני רוצה.