מכה מתחת לחגורה

פרק 10 - בולשיט של פסיכולוגים

״שלום פול.״ אני עומד בדלת הכניסה ומביט אל ריק שנמצא מאחוריי, כל הסיפור הזה נראה לי מגוחך. ״תכנס.״ הוא אומר ואני נשאר במקומי. ״אני לא צריך את הטיפול הזה.״ אני אומר במאס. ״זה לא טיפול. זו בסך הכל פגישה.״ הוא אומר וריק דוחק בי.

תרתי משמע.

״לא קרה כלום.״

הפסיכולוג הזה מעצבן אותי

״תשב בבקשה.״ הוא מצביע על הספה הירקרקה שנמצאת ממול לכיסא שלו.

״כנס, בן אדם.״ ריק טופח על כתפי מנסה לעודד אותי להכנס. ״אני מחכה לך.״ הוא מביט בי במבט מרגיע ומסמן לי להכנס.

״זה בולשיט.״ אני נאנח וריק נותן לי דחיפה קטנה וסוגר אחריו את הדלת.

״שב.״ הוא מבקש ואני מביט מסביבי, מרגיש חסר אונים של ממש.

ואז אני מתחיל להתקדם בצעדים כבדים לעבר הספה.

פסיכולוג ? אני ? אני חושב שיש פה טעות.

מעצבן אותי שנשלחתי לפה, כולם חושבים שאני פסיכופט ושאני צריך את זה כי כמעט הרגתי את דין.

מודה, מה שקרה הלילה היה מטורף אבל זו לא סיבה מספיק מוצדקת להביא אותי לרופא של בעיות נפשיות.

״אין לי מה לחפש פה.״ אני אומר בעצבים. ״אני לא אכפה עליך להשאר.״ הוא אומר בקול רגוע, שונה מאוד משלי.

״מצויין.״ אני מושך את שיערי לאחור ומתקדם לעבר הדלת וכשאני פותח אותה ריק עדיין עומד שם. ״תחזור.״ הוא פוקד. ״ר-״ ״עכשיו.״ הוא אומר. ״אחרת לא נצא מפה בחיים.״ המבט שלו הופך למבט מבקש.

אני מחליט לתת לו לגזול לי שעה מהחיים בערך ומתקדם לעבר הספה הירוקה שהציע לי לשבת בה לפני כן.

״היי פול.״ הוא מנסה להתחיל. ״היי-״ למעשה, אין לי מושג מה שמו. ״לאוניד.״ הוא אומר. ״איך אתה מרגיש ?״ הוא שואל. ״בסדר.״ אני עונה. ״אתה לא נראה בסדר.״ הוא אומר. ״גם אתה לא בידיוק מלכת היופי.״ אני נשען על הספה.

״פול,״ הוא נאנח. ״תשים את הציניות לרגע בצד.״ הוא מבקש.

דביל.

״בצד.״ אני נאנח בכבדות - מת לסיים עם השטות המחורבנת הזאת כבר. ״עכשיו, איך אתה מרגיש ?״ הוא שואל. ״בסדר.״ אני חוזר על התשובה. ״אוקיי.״ הוא משחרר במפתיע.

״אני רוצה שתספר לי קצת על הקרב מאתמול.״ הוא מבקש. ״לא קרה כלום.״ אני אומר. ״אני יודע שקרה, פול.״ הוא נאנח. ״אני יודע גם מה קרה, אני פשוט רוצה לשמוע מה קרה מנקודת המבט שלך.״ הוא אומר בכנות.

״לא קרה כלום.״ אני נאנח ומושך את שיערי לאחור. ״יהיה לנו קשה להמשיך אם תסרב לשתף פעולה.״ הוא אומר. ״אבל אני משתף פעולה.״ אני אומר והוא מרים גבה. ״לא קרה כלום. לא אצלי.״ אני אומר. ״מה זאת אומרת ?״ הוא שואל, מבין לפתע שיש משהו מאחורי דבריי. ״שלא הרגשתי שום דבר פועל בגוף שלי.״ אני מסביר. ״מה כן הרגשת ?״ הוא שואל. ״כלום.״ אני עונה. ואז אני חושב מעט. ״תחושת ריחוף קלה.״ אני מחליט לומר.