פרק 11- לחיים

2.2K 129 18
                                    

״אף פעם לא בישלת לי, בייב.״ קלואי אומרת ואוחזת בידי ואני מסמן לה לשבת בשולחן. ״אז הגיע הזמן.״ אני מחייך אליה.

הלזניה שהכנתי כבר מונחת שם, עם צלחות ושתי כוסות יין אדום.

מבחינתה זה הערב המאושר בחייה ומבחינתי זה ניסוי קטן על עצמי.

מהר מאוד הבנתי שזה לא חייב להיות כלכך מעיק לעשות את קלואי שמחה. כי מהצד שלה, כל נשימה שלי לכיוונה גורמת לה אושר.

היא מתיישבת ואני ממולה ושתינו שותקים, אבל היא מחייכת חיוך רחב.

״אני שמחה שאירגנת את הערב הזה.״ היא אומרת בכנות ואני מחייך חיוך יבש חסר שיניים.

״אתה יודע עד כמה דאגתי לך ?״ היא שמה את ידה על ידי, אני כמעט נרתע. - כאילו אני לא רוצה במגע שלה

אני מבין מיד על מה היא מדברת, על העובדה שהכתי השבוע את דין מבלי להרגיש דבר.

״זה היה-״ אני אומר. ״לופ.״ היא ממשיכה. ״הרופא אמר שאפילו לא היית מודע למה שאתה עושה.״ קופץ לעיניה מבט מרחם.

״קורה.״ אני נאנח. ״לא.״ היא מכווצת את גבותיה. ״זה לא משהו שאמור לקרות.״ היא ממשיכה.

אני שונא את זה, אבל היא צודקת.

אני בעצמי לא יודע מה קרה לי שם, מה לעזאזל עשיתי או לקחתי שגרם לי להתנהג כמעט כמו אנטון בלאק - כמעט הרגתי את הבחור שם.

לא הרגשתי, לא חשבתי, לא היה כאב, לא היה עצבים, לא היה שום דבר שאפשר לתאר. למעשה, לא היה שום דבר בכלל. כאילו לא הייתי קיים.

גם לא הבחנתי בסיטואציה, לא הבנתי מה אני עושה - זה משהו שמעולם לא קרה לי.

הקרב הופסק באמצע כי היו חייבים להוביל את דין אל בית הא חולים. לא שמעתי על שום מקום שמפסיק קרבות באמצע אלא אם כן המקרה ממש חמור.
אני לא באמת בטוח כמה גרוע זה היה כי אני לא זוכר שהסתכלתי על מצבו.

בזמן ששלחו אותו לטיפול נמרץ שלחו אותי לאדם שמתעקש לא לקרוא לעצמו פסיכולוג.

שבדרך עקמומית כלשהי השיחה בנינו הפכה ממחוייבות מעצבנת למשהו די נחמד.

אבל המפגש איתו גרם לי להבין שאם הייתי פועל עם ג׳ורדן אחרת מאיך שאני פועל בדרך כלל יכול להיות שהיא זו שהייתי מוזג לה את היין עכשיו, יכול להיות שהייתי מאושר הרבה יותר ממה שאני עכשיו או שלם יותר.

משהו בי רוצה את הצ׳אנס אבל אני מרגיש שניסיתי מספיק, ודי נמאס לי להיות הגבר המעיק הזה. אני לא מכיר את התחושה הזו ואני לא מתכוון להכיר.

בנתיים אתעלם מהעובדה שהיא זה הדבר היחיד שמרגש אותי לאחרונה מלבד האגרוף.

״אנחנו צריכים להצטלם יותר, מותק.״ היא מעירה אותי מהמחשבות העמוקות שאליהן שקעתי. ״מה ?״ אני חסר ריכוז. ״אנחנו צריכים להיראות זוג שכולם רוצים להיות כמוהו.״ היא אומר. ״מה ?״ אני חוזר על עצמי.

מכה מתחת לחגורהWhere stories live. Discover now