מכה מתחת לחגורה

פרק 17- כוחו של מדביר

בואי- לירן דנינו

״ריק, בוא נצא, נשתכר קצת.״ אני מנסה לשכנע אותו. ״לא ראיתי אותך משתכר הרבה זמן כמו שהשתכרת בשבוע האחרון.״ הוא אומר במאס בזמן שהוא מכין חביתה במטבח הגדול שלו. ״זה לא טוב לך ולא טוב לאימונים ולקרבות.״ הוא קובע. ״קצת,״ אני אומר בניסיון לשכנע אותו. ״תזרום.״ אני נותן לו מכה קטנה על הכתף.

״שתית כמו פסיכופט כבר שבוע, זה הזמן לנוח.״ הוא קובע.

האמת שהוא צודק, השתכרתי כמו אידיוט גמור. עברתי על משהו כמו עשרה בנות השבוע הזה, הייתי בכל מסיבה במשך השבוע האחרון וחגגתי עד השעות הקטנות של הלילה.

בעצם לא, לא חגגתי בכלל. נהנתי, אין ספק. אבל מטרת היציאה כל פעם מחדש הייתה למלא חור קטן שג׳ורדן השאירה כשהבהירה שיש לה מישהו אחר.

המשיכה שלי אליה וההשפעה שלה עליי כל כך דפוקה.

״בוא, נו.״ אני שוב מנסה לשכנע אותו. הוא רק זורק אליי מבט מהסוג הרציני שלו. ״לא צריך.״ אני אומר. ״אני אצא לבד.״ אני מוסיף וקם על רגליי ומתקדם לעבר היציאה. ״לא, פול !״ הוא מתעצבן. ״מספיק עם האלכוהול !״ הוא כמעט צועק. ״איך תעמוד מול אנטון בלאק ככה ?״ הוא שואל. ״אני לא אשתה.״ אני צועק וסוגר את הדלת, מקווה שהוא שמע את סוף המשפט.

אני נכנס לרכב, מדליק את המוזיקה שלי ומתחיל לנסוע.

אני רוצה לשתות וזה הדבר היחיד שמשחרר אותי בזמן האחרון מלבד האימונים אבל הוא צודק, אני צריך להפסיק לשתות. אמנם הקרב שלי נגד בלאק הוא בעוד הרבה זמן אבל זה הקרב הכי מאיים שהולך להיות לי במשך כל הקריירה ואני חייב להיות מוכן אליו.

אז הפעם רק אתפוס לי בחורה או שתיים, בלי אלכוהול.

הפפראצי שהראו את עצמם אחרי הפרידה מקלואי הכפילו את מספרם אחרי הכתבה המפגרת שעשיתי.

לא שלטתי במה שאני אומר, נידבתי יותר מידע ממה שהייתי צריך. אבל למזלי לא הזכרתי שמות וג׳ורדן נשארה אנונימית. אבל עכשיו כולם מחפשים מי זאת.

כל פעם שאני פותח את הטלפון קופצים לי מסכים קטנים של כתבות עם שמות כמו ׳מי הבחורה המסתורית של פול פארקר׳ או כאלה עם ציטוט מדבריי ׳הלב שלי עושה בעיות: מי הבחורה המחוזרת של פול ?׳ וכו׳

אבל כמו כל דבר בתעשייה הזאת - שוכחים מהר. ועד שבוע הבא אף אחד לא יזכור את הכתבה הזו, או אותי.