החיה. (MaleXMale)

48 | רעל

קול עייף אחד קרע את השקט הטבעי של הבוקר המתקרב: "השמש תזרח בקרוב." אמרה בל בכבדות, אחרי נצח שלם, מחניקה פיהוק.

דמותה הקטנה הייתה השנייה לפלס את הדרך אחרי אחיה, חוצצת בינו לבין אדם שעה שהוסיפו בצעדתם הבלתי נגמרת לעבר הטירה. היא פסעה באיטיות אם כי ביציבות קדימה, מהדקת את מעילה התכול מסביבה. שמש הבוקר שבוששה לגלוש אל השמים צבעה אותה בהילה בוהקת, מבהירה את בגדיה וגורמת לשיערה הדבשי להיראות כמעט ומכושף.

המפלץ, שנותר מאחור, יכל לראות את הנוף כהלכה; בין אם היה מדובר בעצים ההולכים והמתרחקים לקראת פאתי היער, המכשולים בדרכו כמו שיחים סבוכים או אדמה גבשושית או שמא מה שניצב בפניו ממש. למשל, שני אחים מסוימים.

למרות שממקומו יכל להסתכל בדיסקרטיות על כל מה שלבו חפץ בו, בחר שלא לבחון את דמותו של הנרי.

הוא התמקד בבל.

כל צעד שלהם השמיע קול רטוב - עתה כשהשלג הנמס הופשט מעליה, האדמה הייתה בוצית וסמיכה, וההליכה הייתה מסורבלת וארוכה מהצפוי בשביל בני האנוש, ובל בפרט. גם אם היא לא עיכבה אותו בדומה אל השניים, הוא עצמו הרגיש את התחושה הרטובה והדביקה היטב בין אצבעותיו, ציפורניו והפרווה לרגליו. זאת הייתה תחושה לא נעימה, בלשון המעטה... אבל בהתחשב בדם היבש הנדבק אל חזית פרוותו, אליו התרגל לפני מספר שעות, הוא לא היה גרוע יותר מידי.

"וואו..." המשיכה הצעירה אחרי כמה רגעים ארוכים של שתיקה, קולה נשמע אפילו יותר צרוד ונוקשה, עתה במה שנשמע כמו על הגבול בין עייפות להתפלאות מאולצת. כזו שבטח השתמשה בה כדי להישאר ערה. "אני לא מאמינה שהלכנו כל הלילה."

היא צדקה; השמיים היו אינדיגו עם נגיעה של זהוב שטיפס אט אט עם הדקות החולפות. החשכה נמשכה אט אט מעל לעולם, והיער הכהה הפך ברור ומוחשי. האדמה הייתה מספיק בהירה כדי שהאנושיים מביניהם יוכלו לדעת בדיוק איפה הם דורכים, והעצים, השיחים והאבנים שקודם היו צלליות מאיימות עתה נדלקו בצהוב.

"טוב." השיב הנרי ממקומו בחזית השיירה - מבלי לסובב את ראשו, כמובן - מדבר לראשונה כמו מה שהרגיש כמו נצח. למרות הפעם האחרונה בה דיבר, שהייתה חריפה במידת מה (מופנית כמובן לעבר אדם ולהתנהגות שלו, שהנרי לא ראה נכונה), עתה קולו היה נעים ורך למשמע. ועדיין, הוא פילס את דרכו קדימה באלימות. שובר ענפים נמוכים ורומס צמחייה טורדנית בדרכו קדימה כדי להקל על אחותו. "אני מאמין שנגיע בקרוב. בטח נראה את הטירה באופק בדקות הקרובות."

בל המהמה, בניסיון להדביק את אחיה הנרגן, שהלך בקצב קצת פחות מתחשב, היא דילגה במהירות לעברו וצלחה במטרתה. מתנשפת קלות היא טפחה על כתפו, גורמת לו לזרוק מבט כחול אחורנית, לעברה.

הנרי נעצר באחת, הבעת פניו שלרגע נראתה אפלה וכבדה התרככה והתמתנה לכדי מתיקות מוחלטת, כזכר יחיד למבטו הכועס נותרו גבותיו המכווצות - אבל הפעם זה נראה יותר בדאגה מאשר זעם. "את עייפה?" שאל ברוך. היה מעניין שהוא שאל את זה, מאחר שלמרות החזות הקשוחה היה אפשר לראות את השקעים הכבדים מסביב לעיניו, ברורים אפילו יותר לנוכח עורו החיוור.