החיה. (MaleXMale)

12 | קרוב לבית

הנרי התמתח במושבו, אנחה כבדה נפלטת מבין שפתיו שעה שהטה את ראשו אחורנית.

השמש חדרה מבעד לחלונות העצומים, שוטפת את פנים החדר בזהב ומבשרת על יום יפה ושטוף בלבן. יום שבדרך כלל יגרום להנרי לחייך בהנאה... אלמלא היה שם.

ובאמת, הוא היה אוהב את הכל כך כך... אילו רק היו נסיבות אחרות בפניו. הוא אהב את מזג האוויר, הוא אהב את המשרתים וזה היה חדר מרהיב, חדר האוכל בטירת היצור. הוא נראה יותר מבריק ומרשים כל פעם מחדש, ועדיין...

האנושי בלע אנחה נוספת, מפנה את מבטו הריקני מהחלונות המבריקים וקדימה; בינו ובין היצור העצום חצץ שולחן האוכל העתה ריק, מותיר מאחוריו מפה ארוכה וסגולה עשויה מבד משיי למראה ושני ספלים צייתנים על גביה, כל אחד מהם בצד אחר של השולחן, מול בעלים אחרים.

עיניו הבהירות התמקדו, אז, בספל התה שלו. הנוזל עדיין היה חם, בבירור - גם אלמלא היה לוגם ממנו לפני רגעים ספורים, סליל של אדים עדיין ריחף מעל לפני הקרמיקה - ולמרות זאת, ידע הנרי, התה עמד להסתיים בקרוב... וכך גם התירוץ שלו להישאר בנוכחות היצור.

ידו עלתה בהיסח הדעת אל הלסת שלו, משתהה לרגע מנגד לעור החשוף בו נתקלה. הוא כנראה היה זקוק לכמה ימים כדי לשוב ולהתרגל לעור החשוף על פניו. הקירות מסביב בהחלט לא עמדו להשפיע על מצב הטיפוח שלו, החליט אתמול... כמובן, זה לא אמר שהוא התמודד היטב עם הידיעה שהספיק לגדל ולגלח זקן שלם בעת שהותו בין הקירות הלוחצים. זקן שנטף מעל לפניו. זקן שהתעבה זאת תקופה ארוכה בת שני ירחים מלאים.

חודשיים. תקופת זמן ארוכה שאפילו לא הכילה ניסיון בריחה, שהרי, הרגליים שלו עדיין הוכיחו את עצמן כחסרות תועלת במידה מחרידה... או יותר נכון, רגלו הימנית והדומיננטית.

הימאי העדיף לקחת את הדרך העקיפה ולהימנע מלחשוב על כך.

עיניו סקרו שוב את ספל התה. הוא מתקרר, ידע הנרי. ולמרות זאת, לא עשה שום תנועה בכוונה לשתות אותו. מצידו השני של השולחן, היצור משום מה לא עשה כן אף הוא. אבל הנרי הניח לעצמו לשקול את העובדה שהיצור הוריד את תכולת הספל שלו באחת, וכל המתנה נוספת הייתה אדיבותו כמארח. כשיסיים, חשב לעצמו הנרי, לבטח המפלץ ישוב אל האגף המערבי ויתקע את ראשו מחוץ לחלון כמו כלב שמחכה נואש לבעליו. מפעם לפעם, כשהיו לו מספיק כוחות לצאת החוצה, הנרי היה רואה אותו שם; הראש תקוע החוצה, עיניו משקיפות אל היער הרחוק בגעגועים ובכמיהה כאילו הייתה תקופה בה מעולם לא היה, תקופה בה היה משהו אחר במקומו.

הנרי תהה לעיתים מה ראה, אבל הניח שזה כלל את הרס המין האנושי.

והיה היצור... ואז האנושי... כמותו, הנרי עמד לעשות את אותו הדבר: לא הרבה. כי מה הנרי כבר היה עושה מלבד מלהסתובב עד שעייף? לא יותר מידי. הוא היה נואש מהיום עוד לפני ארוחת הצהריים, ישן בעקבות הארוחה השנייה של היום כדי להתעורר לקראת ארוחת הערב ולשוב אל השינה כשזו הסתיימה. רק בלילות חלם. בעיירה, היה חולם על יבשות אחרות ורגעים נפלאים בין הגלים, אבל בטירה חלם על העיירה. חלם על אחותו ועל אביו ועל החיים שלו. על עבודה קשה אך מתגמלת. על אנשים ששנא אך רצה לראות... ואז היה פוקח את עיניו, ושוב היה בבוקר. בבקרים היה, מפעם לפעם, מפנטז על אפשרויות בריחה, אבל... עד מהרה כבר הפך מותש. מותש מחששות ודאגות שאכלו אותו מבפנים. מותש משנאה שאכלה אותו מבפנים. מותש מאכזבה וגעגועים ואהבה... ומקווה יותר מכל בעולם שבזכות האהבה, שזרקה אותו לתוך כלוב הזהב הזה, היה תגמול בשבילו. אי שם בעתיד.