החיה. (MaleXMale)

41 | מתנת החיים

למרות העובדה שהנרי היה מעורסל אל חזהו, השתיקה של המפלץ גרמה למרחב ביניהם להרגיש אין סופי. מאז אותו הרגע, המפלץ לא אמר כלום ושום דבר. הוא גם לא היה צריך; הכל היה ברור, משתמע ללא שום צורך.

עדיין, היה מעיק. אלה היו כמה דממות ארוכות-ארוכות באופן בלתי אפשרי. הן חלפו להנאתן בזמן ששניהם נעו מהשלג שבחוץ אל הקירות המגוננים של הטירה, וכן הלאה. עמוק יותר, רחוק יותר בין השטיחים הארגמניים והקירות העצומים.

המפלץ נותר אילם.

המציאות העגומה הייתה שגם אם היה מדבר, הנרי היה בספק שידע איך לענות לדבריו. בשבילו. אז האנושי מוכה המום שתק גם כן, מסרב למלא את השתיקה בדבריו שלו ולהיכשל מלעזור. הוא פשוט טבע לתוך הפרווה שמנגדו, והמתין.

גם הרבה לאחר שעצם את עיניו, הנרי נותר מודע במידת מה לסביבתו המתחלפת. הוא הרגיש את החזה של המפלץ, מתרחב ומצטמצם מנגד לראשו. הוא היה מודע לקולו הכבד והחייתי שעה שהתנשם, נקישות פסיעותיו שעה שזה עשה את דרכו במעלה גרם מדרגות כלשהו.

הוא סירב לפקוח אותן. את העיניים שלו. וזה היה טוב, במידת מה. היה אפשר לחשוב, חזק ככל שיעצום את עיניו, כך יתרחק מהמציאות. לצערו, המחשבות בראשו היו בלתי ניתנות לעצירה. המחשבות על המרחק שלו מהאדמה. המחשבות על חוסר השליטה שלו בגופו. על חוסר היכולת שלו לנוס ולברוח במקרה הצורך - הן מילאו את מוחו עד שלא נותר מקום לשום דבר מלבדן.

הנרי ידע שהמפלץ תכנן לעזור לו. הוא ידע. והוא ידע שהעזרה מתקרבת... אבל מצא את עצמו, מרגיש חלש ופתטי. הוא רק קיווה, התפלל, התחנן - מניד בראשו לשלילה, בינו לבין עצמו, הנרי ניסה, פעם אחת נוספת, להשתיק את המחשבות הארורות שמילאו את מוחו. את אי הנוחות שניצבה מעליו כמו ענן כהה.

הוא חשק את שיניו, יודע שהניסיונות האלו היו לשווא.

פסיעותיו של המפלץ רעמו באוזניו ככל שהוסיפו והמשיכו לתוך מסדרון שנעדר מאור; הנרי לא הרגיש עוד את הזוהר המרחף על עפעפיו. האוויר היה חנוק, והריח - מחריד. מחריד מספיק כדי שידרך באחיזתו של המפלץ. למול הריח, שנתקע בגרונו, הנרי עיווה את פניו ופקח את עינו; חריץ אחד בודד. כבר, שתי עיניו היו פקוחות לרווחה, ובין גבותיו כיווץ רציני.

הוא לא זיהה את המסדרון מסביבו.

היה זה מסדרון ארוך במיוחד, אפלולי במיוחד - והנרי ידע, חש בעצמותיו, שמעולם לא חלף בו. תחילה ראה רק צללים מעורפלים, אך אט אט הראייה שלו התבהרה. משטיח הרצפה מלא האבק מבטו נדד אל התקרה המזוהמת, ולבסוף אל הדיוקנים המקיפים אותם, הנועצים לעברו מבטים רציניים מכל.

לפתע, הפך מודע לכמה עיניים היו במסדרון הזה בלבד. עשרות דיוקנים, ניצבים בשורות-שורות, יציבים וברורים. משפחות מלאות ולבושות בבגדים מלכותיים למראה, שהסתכלו עליו מבעד לקנבסים ממוסגרים, עוקבות אחריו באשר הוא היה; המפלץ חלף על אחד, וכבר באו אחרים.