החיה. (MaleXMale)

24 | על המזבח

קודם כל - סליחה על ההיעלמות. מסקנה: כל ארבעה שבועות יש סיקור, לכן תניחו שאני אעלם מראש לשבוע-שבוע וחציXD

לפני שנמשיך, תודה ענקית לכולם על חמש אלף צפיות! הצפיות פה מתקדמות בקצב מהמם ואני ממש מעריכה את זה, תודה לכולכם!3>

מקווה שתהנו מהפרקD:

~~~

הנרי לא היה עיוור, הוא ידע היטב שבכל אשר הלך, עיניהם של אנשי העיירה היו על מקל ההליכה שלו זה ימים רבים. הוא ידע שכל פעם שניצב למול גסטון, שמקל ההליכה הלך והגביר את הרושם בעיניו של זה, גם אחרי הלילה ההוא באחוזה של המונסייר.

הוא ידע גם, כשהוביל את אחותו אל המזבח מלווה במקל ההליכה המדובר, שאותם המבטים שבו והשתהו עליו. אלה היו מבטים סותרים, מבטים שכל אחד מהם הביע דבר קצת אחר; ועדיין, לא היה בו היסוס כשניצב בפני אנשי העיירה הפרושים בפניו, בכנסייה המוארת בנרות ואור הירח, ונשא את ראשו בביטחון בעודו כחכח בגרונו. "אני מאמין שרבים מכם, אם לא כולכם, מכירים את אבי." אמר בקול חזק אם כי רך, עיניו מדלגות על גבי אנשי העיירה הממלאים את ספסלי הכנסייה הבלתי נגמרים למראה; כולם לבושים בטיב הבגדים שלהם, בדיוק נאה בשביל החתונה של גסטון. הוא היה לבוש אף הוא בבגדיו הטובים ביותר, ולמרות מקל ההליכה שלמרגלותיו, ידע היטב שכמה מהמבטים העדיפו לסקור בבירור את צורתו מתחת לבגדים המחמיאים. "לרובכם ההיכרות עם אבי היא ארוכת שנים, ואתם זוכרים אותו כאיש הגדול והמבריק שהיה תמיד. לאחרים, אבי הקשיש הוא טיפוס תמהוני במקצת." הוא לקח רגע כדי להשתהות, לתת למילותיו לחלחל לתוך ההיכל המקודש והטהור, לבן שנראה אפור-כחול תחת הירח המלא והשמים הכהים, שחדרו מבעד לחלונות הצבעוניים. הוא זכה למבטים אטומים בתגובה. לא פלא, אמר לעצמו. "אני לא אכחיש מכם את דעתכם, שהרי, כל אחד מכם זכאי לדעותיו... אבל בין כה וכה, לא משנה במה אתם מאמינים, כולכם יודעים שהוא לא הטיפוס שיפספס את החתונה של בתו."

הוא יכל להרגיש איך בלבול התפשט בקרב אנשי העיירה שהכיר זה שנים. שגדל לצידם ונעדר מהם בשנות נעוריו וקיבלו אותו בהערצה כל פעם ששב. שניצבו עמו לצד הקבר של אמו.

הוא הידק את מקל ההליכה בין אצבעותיו.

"ופה, מול כולכם, אם אומר שהוא לא פה בפנינו בגלל שהאב האוהב הזה נכלא לאחרונה למוסד של מונסייר ד'ארק, תראו את זה כראוי?" והכנסייה, שאולי נחצתה בדיבור כזה או אחר לפני רגע או שניים, כאילו מתה באחת. כל הקולות נעלמו והתפוגגו, מותירים רק שקט מחריד ומלא בתדהמה. אנשים שהכיר זה שנים; האופה ובתו, הסנדלר ומשפחתו, התופרת... היה לו מספיק כדי להאמין שגם אם לא כולם, המילים שלו יצליחו להגיע ללבם של כמה, ובדיוק אותם היה צריך.

הדממה הייתה טובה, היא הייתה מנחמת.

במוחו, התרוצצו המחשבות. עם עיניו מדלגות על פנים המומות אחרי פנים המומות, קבע ברוך, באנחה קצרה: "הנחתי כך."