החיה. (MaleXMale)

38 ג' | לבן, שחור, אפור. חשוך.

שלום כולם~

אני שמחה לבשר שאחרי שלושה חודשים של הפסקה, הגיע היום! הגעתי להשלמה עם הסיפור הזה וניסיתי לחזק אותו ככל שיכלתי, ועכשיו "החיה." חוזר להתעדכן באופן קבוע. אני אשתדל לחזור לקצב העלאה דומה למה שהיה לפני ההפסקה (פעם בשבוע), ובתקווה נוכל להביא אותו לסיום בקרוב (אני מאמינה שמדובר בין 15-20 פרקים).

הערה חשובה: הייתי מציעה לכל מי שלא יצא לו לקרוא את הסיפור הזה לאחרונה לקרוא שוב את הפרקים האחרונים, לפחות את שני החלקים של פרק 38. למרות שההצעה הכי טובה למי שלא קרא בשלושה החודשים האחרונים היא כנראה לקרוא מפרק 33 כדי שהוא יוכל להבין בצורה המקסימלית איפה אנחנו.

תודה רבה לכל מי שממשיך לקרוא, ותודה לכולכם שהייתם כל כך סבלניים איתי. אני ממש מעריכה את היחס המקסים והתומך שבא מצידכם.

נתראה בקרוב!

~~~

כשיצא אל הימים, העיירה הקטנה הייתה עולם שאחז בכף היד, שמט ואסף בחזרה במקרה הצורך. בין הגלים העיירה הייתה שמורה בתוך תיבה נעולה; יקרה ללבו, אך קטנה, חנוקה ומאובקת. לעומת ארצות מפליאות ועולמות מלאי קסם, היא הייתה כשלשלאות כבדות לרגליו.

אנשי העיירה היו שם, בתיבה הקטנה הזאת. אנשים שחיבב כל חייו, אבל תמיד היו... לא מספיקים. הם היו זכרונות יקרים וחשובים שדחפו אותו קדימה, אך מאידך, נותרו קטנים וצרים. כל פעם ששב, ראה אותם כקטנים יותר ויותר עד שמצא שגם כשניצב ממש לצידם, ביניהם אפילו, היו עולמות שלמים שחצצו ביניהם. הוא הרגיש גדול וגאה, ולעומתו הם היו...

פחות.

בעולם שלהם, היה בלתי אפשרי לראות את זה. לראות אותו. דרך העיניים שלהם, ימאי אמיץ אחד יצא להגן על המדינה שלו עוד בצעירותו, חזר מפעם לפעם וסיפר את מה שיכל: פיסות של סיפורי גבורה מלאי מסתורין; פעולה ומלחמה מסעירה; עולמות שאף אחד לא הרשה לעצמו לחשוב שהיו קיימים, מסוכנים ומבריקים וצבעוניים.

עולמות שאנשיה השלווים וצרי המוחין של העיירה שמחו שנותרו הרחק הרחק מהם.

ועדיין, בשבילם, הוא היה גיבור בתקופה.

בעולם שלהם, ימאי אמיץ אחד חזר כדי לראות את אמו כבולה אל מיטתה ונאבדת מיום ליום עד שלא הייתה עוד. ואילו בשלו, שב כדי לאסוף את התשלום על חטאיו.

בשבילם, הוא היה לא יותר מסיפור מצער.

בעולם שלהם, דמות אמיצה קמלה מאובדן, והגיבור שבה מת זה מכבר, מותיר מאחוריו איש שבור שנפל מגבורתו ובחזרה אל החיים היומיומיים; עדיין נערץ, אך רק פעם. בעולם שלו, שפעם היה נקי, מצא את עצמו כטמא ביותר. עתה, השמיים שלו היו שחורים והימים הפעם צלולים שהיו שייכים רק לו היו מלאים בנפט ושמן.