החיה. (MaleXMale)

36 | גומלין

החדר התמלא בנשימות הרדודות של הנרי ובקולות התנועה מסביבו. מסביב לאנושי השכוב על רחבת הריקודים נעו מלאי של משרתים שעבדו בזריזות לפי ההוראות של מדחום אחד זריז שניגש לעבודה במהירות האפשרית.

הכל היה כאוטי מאז שהקיפאון נעלם והותיר את אדם מודע אל הדמות הממוטטת של הנרי, בשלולית של קיא, דם ודמעות. מאז שסחבו אותו משם ואל משטח נקי ככל האפשר הוא כבר לא עקב אחרי המשרתים מסביבו וכבר וויתר על האפשרות להבין באיזה שלב הנרי נמצא בטיפול שלו. ממקומו, רוכן לצד האנושי, הוא לא ידע מה לעשות חוץ מלהותיר את ידו הגדולה מסביב לזו, הרועדת, של הנרי.

הפרווה של אדם הייתה דביקה מדם כשהסכים לעצמו, סוף כל סוף, להשפיל את עיניו אל הגדמים של הנרי פעם אחת נוספת.

מכוסים בשכבות על גבי שכבות של בד - שכבר היו ספוגות מדם בשלב הזה - עדיין, היה בלתי אפשרי שלא לשים לב אל היעדר הרגליים שלו. היה בלתי אפשרי שלא לראות את המראה הראשוני, לפני שטיפלו בו: הצורה בה הירכיים שלו, במקום להמשיך לברכיים, נגדעו לטובת בשר, עצמות וארגמן.

בתוך כל הבלגן הזה, המפלץ הגדול והאימתני הבין זה מכבר שאת החתיכות הקרועות - שהיו לשעבר הרגליים של הנרי - לא ראה בשום מקום. הן לא יועילו עוד גם אם ימצא אותן, הניח בעגמומיות לפני שעיניו מצאו את אלה של הימאי.

ועדיין...

דמותו הכהה השתקפה בכחול הבהיר, כמעט בהיר מספיק כדי להיבלע לתוך לובן העין של הנרי - בצבע כזה, היה לו קשה להבין אם הנרי באמת החזיר לו מבט או פשוט נעץ את עיניו לכיוון מסוים.

הימאי לשעבר אמנם מצמץ ואמנם נשם ונשף, אבל בשלב הזה נראה שלא היה שום דבר מאחורי עיניו; שבילי הדמעות כבר התייבשו על לחייו והבעת הכאב שחתכה את פניו התפוגגה לחלוטין, שניהם הותירו מאחוריהם ריקנות עצומה.

בשלב הזה, הוא לא צרח עוד.

אדם היה נוכח לרבים ממעשיו האיומים של אביו, ועדיין - הצעקות שהאנושי, הרפה עתה על רצפת השיש, הוציא מפיו קודם לכן היו בין הנוראיות ביותר ששמע בכל ימי חייו. זעזוע והבנה שהשתלבו לתוך כאב טהור ונע... היה בהן משהו שהרגיש יותר מבעית מכל דבר אחר בעולם. הצורה בה הידיים האנושיות נשלחו אל שלולית הדם הענקית והבלתי נגמרת למראה, שוקעות לתוך המיקום שבו רגליו היו אמורות להימצא בזמן שזעק באימה...

בצורה בה פשוט נעלמו לטובת דממה מחרידה.

האנושי היה חיוור כמו המוות עצמו, מזכיר למפלץ את מראהו ביום נוראי אחד כמה חודשים אחורה, כשהמוות היה ממש על סף הדלת. ועדיין... היה בלתי אפשרי שלא לשים לב להבדל הברור; עתה כשידי המשרתים נשלחו אל פצעיו, הנרי אפילו לא מצמץ. עתה כשהדיבורים גדלו מסביב, הוא לא ניסה לשמוע. עתה כשהוא שכב על הרצפה הבוהקת של אולם הנשפים, אף תנועה לא השתקפה על גבי השיש.