החיה. (MaleXMale)

16 א' | שחור, לבן, אפור.

שלום לכולם, עבר זמן מה!

הערה ממש ממש ממש חשובה: כמו שאתם רואים, הפרק הזה הוא פרק 16 חלק א. זה בגלל שהפרק מחולק לשלושה חלקים שיתפרסמו יום אחרי יום (אחד יתפרסם מחר ואחד בשני) בגלל שהם באמת כבדים, כוללים המון מידע חיוני ואם יתפרסמו ביחד יהיו יותר מידי בשבילכם. אז בבקשה, בגלל הפרסומים הצמודים - שימו לב שאתם קוראים אותם בקצב הנכון! אל תדלגו על אף אחד מהם, כי שלושתם כל כך חשובים לסיפור, אני לא יכולה אפילו להסביר. אתם תבינו ברגע שתקראו אותם. הם כנראה הפרקים הכי חשובים לסיפור עד כה.

בנימה קצת יותר קלילה - הגענו ל2K! כלומר, לפני פרסום הזה עוד היינו באלף ומשהו^^ תודה רבה לכולכם על אלפיים צפיות וכמעט כמעט חמש מאות הצבעות. אני מעריכה כל צפייה, כל תגובה וכל הצבעה - ובאמת, התגובות וההצבעות נותנים הרבה דחף להמשךD:

בכל מקרה, ממש ממש מקווה שתהנו מהפרק המפלצתי שיתפרסם בימים הקרובים, ואשמח מאוד לשמוע מה אתם חושבים בתגובותD:

~~~

זה היה לילה בודד, נטול ירח כפי שהיה גורלי.

השמיים היו שמיכה של שחור שכיסתה את צרפת כולה, מעוטרת בנקודות מהוססות ועמומות של כוכבים קטנים ואבלים. הייתה זו עלטה נוראית שהציפה את האוויר בתחושה אפלה, אפלה מספיק כדי שכמעט וכל אדם באשר הוא יסור אל מחסה בטוח - אלא אם הנסיבות כפו עליו להיוותר ללא הגנה, נתון לרחמי החורף.

רוח וגשם שיחקו יחדיו, מפזזים ברחבי הבירה. הם עשו את דרכם מהבתים המוזנחים מהקצה האחד של העיר למשנהו, דרך יער עבות ואל זוג שערים גדול, עצום כמעט.

בכל יום אחר, השערים המדוברים היו סגורים - אבל עתה היו פתוחים לרווחה, והשומרים הניצבים בפתח, הסופגים את מרותו של האל, היו צריכים להעיף מבט אחד או שניים בלבד לעבר האורחים כדי להניח להם לעבור.

האורחים ברי המזל, שלרוב היו ישובים בתוך כרכרות, היו עושים את דרכם לתוך גינה נפלאה. למרות הגשם הקשה - והנסיעה הלבטח ארוכה שחוו זה מכבר - לרוב חשו התפלאות רבה כשפנו אל השביל המוכר והמפואר. הרי... כה יפה הייתה חצר המלוכה, כל כך שהיה בלתי אפשרי לשים במילים.

זה היה ממש כאילו מחוץ לשערים, הכל היה פחות. שם, בפנים, האבנים יותר מבריקות, השיש יותר בוהק, הלבנים יותר מרשימות. זה היה זוהר שאין כמותו בעולם הרחב כולו. הכל היה כה עותק נשימה: שיחי הורדים הצפופים הנגועים בנשיקות הגשם, עצי האורן הנטועים במדשאות ארוכות, הטירה המתנשאת לגובה באופק. גם תחת הגשם השוטף, שקפצץ על המדרגות שהובילו אל מפתן הדלת, היא לא יכלה להיראות יותר גאה ומלכותית.

אבל בנקודה ההיא בזמן מרבית האורחים באו זה מכבר, הארוחה הייתה בשיאה ועדיין - על מפתנה של הטירה מרהיבה, בחסותם של השמים השחורים מלמעלה, בן מלוכה אחד עיווה את פניו בגועל.