הביתה - לרגע 2

הביתה - פרק 30: מלים אחרונות

פרק 30: מלים אחרונות 

~ אור גדול מאיר הכל / ויותר כבר לא צריך לשאול / אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות / להתחיל הכל מהתחלה / כמו לנשום בפעם הראשונה / אני כאן אני לא מתבזבז יותר / ואם יכולתי רק לזכור / לכל אחד יש את הדרך לעבור / אבל בסוף כשזה נגמר / יש תשובה לכל דבר ~

שובל נכנסה אל חדר 61 כשהיא מחבקת בזרועותיה שקית נייר ענקית וכבדה מאוד, אבל זה לא הפריע לה במיוחד. היא הניחה אותה בעדינות על המיטה, כאילו מדובר בדבר קדוש (ואולי זה באמת כזה, צחקה לעצמה), ושלחה יד אל תוך השקית. היא הרגישה את הכריכה הרכה, את הדפים שהתחממו מהשעות בנסיעה בשמש. האצבעות שלה ליטפו את ערימת הספרים ושלפו אחד מהם החוצה.

"וואו..." היא מלמלה, ובהתה בכריכה. היא הייתה צבעונית, והתמונות שהודפסו עליה היו בדיוק התמונות ששובל ביקשה, בדיוק לפי הסדר הנכון, והשם של שובל היה צרוב על הכריכה הקדמית באותיות קטנות וירוקות. וכמו שהיא ביקשה, לספרים האלה לא היה שם. כי עדיין לא היה לה מושג איך לקרוא לכזה סיפור. היא ידעה שאין לה הרבה זמן להחליט, היא הרי צריכה לתת את הספרים האלה לחברים שלה ממש בעוד כמה ימים, אבל בכל זאת – היא לא רצתה לתת לספר הזה שם בקלות-ראש. זה היה סיפור מיוחד.

שובל הייתה יכולה להישאר שם עוד הרבה זמן, רק להסניף את הריח של הדפים, אבל ריח אחר התגנב באיטיות אל חדר 61, מבעד לדלתות המשותפות. זה היה ריח של צבע, ושובל תהתה מה בדיוק עושים בחדר 60. היא הניחה את הספר בחזרה בשקית והחביאה אותה בין הבגדים שלה בארון, ואז פתחה בזהירות את דלת חדר 60 והציצה פנימה. דנה עמדה על אחת המיטות, לבושה במכנסי בד קצרצרים וחולצה מהטיול השנתי של שנה שעברה, ובידה אחזה מכחול טבול בצבע כחול. שובל התקרבה. "מה את עושה?" שאלה בסקרנות.

דנה קפצה ממקומה. "אלוהים, כמעט עשית לי התקף לב!" קראה, והניחה את ידה על לוח לבה. היא הסתובבה אל שובל בגבות מכווצות. "מה את עושה פה? החלטת לחזור?" שאלה בנימה עוקצנית, והפנתה לשובל את גבה.

"בערך," הסמיקה שובל. "רציתי לדבר אתך על אביתר."

"כבר הבהרת לי טוב מאוד מה העמדה שלך בנוגע אליו," סיננה דנה והעבירה משיכת מכחול על הקיר.

"העמדה השתנתה," הודיעה שובל, ודנה שלחה אליה מבט בגבה מורמת. "כן. הבנתי שהתנהגתי בצורה די ילדותית... דנה, את צריכה להסכים. אתם צריכים להיות ביחד." אמרה שובל ברצינות, והתיישבה על המיטה.

דנה בהתה בה. "ויתרת עליו?"

"לא ויתרתי," שובל משכה בכתפיה. "את מבינה, דנה, הוא אף פעם לא היה שלי." אמרה, וניסתה לחייך. עדיין היה לה קשה לדבר על זה.

"את יודעת מה," אמרה דנה לפתע, לאחר שתיקה קצרה. "בסדר. אני אגיד לו שאני מסכימה. אבל בתנאי אחד," הוסיפה, והרימה אצבע מתרה אל פניה של שובל. שובל המתינה, ודנה אמרה, "את והבלונדיני ההוא גם מתחילים לצאת." אמרה דנה, וחיוך ערמומי התפשט על פניה.