הי אנשים!
אז בגלל שכולכם כתבתם תגובות וברכות פרידה כל כך מקסימות בפרק האחרון, הכנסתם אותי למצב רוח קיטשי וגרמתם גם לי לכתוב ברכת פרידה מהסיפור הזה, ומכם...
אז בשבוע האחרון עברתי קצת על הפרקים, חיפשתי משהו שייתן לי השראה לכתיבת האפילוג (היו לי המון מחסומי כתיבה בזמן האחרון...) ואיכשהו הגעתי לכל מיני תמונות או קטעים שרציתי להוסיף לסיפור ולא יצא, פשוט כי זה כבר הסוף, ואני חושבת שרק ברגע הזה, אחרי כל התגובות והפרידות שלכם שגרמו לי כמעט לבכות, רק אז, הבנתי שזה באמת הסוף של הסיפור הזה. וזאת באמת הייתה חוויה מדהימה לכתוב, לקרוא ולשתף אותו.
הסיפור הזה ליווה אותי בכל כך הרבה דברים...
יום טוב, יום רע, יום שלא הייתה בו בכלל השראה וסתם הייתי חוזרת אחורה בפרקים כדי לקרוא וליהנות מהמהסיפור, וגם לבכות עם הקוראים...
הסיפור הזה לימד אותי מה אני מסוגלת לעשות וכמה מלים ודמויות יכולות להשפיע על אנשים, וגם עליי.
הוא היה מקום הבריחה שלי, והחבאתי בתוכו כל כך הרבה דברים מעצמי, ממי שאני וממה שעבר עליי ביומיום...
הייתי מעלה פרק בשישי בערב ממש לפני שבת, ונכנסת שוב במוצש לתגובות שלכם, וזה מה שעשה לי את השבוע.
כשהתחלתי את הסיפור בכלל לא חשבתי שזה יגיע למשהו כזה. למען האמת, עכשיו, כשאני קוראת את הפרקים הראשונים של 'לרגע' אני לא מבינה איך אנשים ממשיכים לקרוא XD
הדמויות באמת קצת מעצבנות בחלקים האלה של הסיפור (ותודה ל git123 ו yamah14 שגרמו לי לשים לב לזה... גם ביקורת זה חשוב!), אבל אני מסתכלת על התהליך שהן עשו במשך ספר אחד, שניים - ואני מרגישה כמו אימא גאה :')
הסיפור הזה היה המקום לזרוק לתוכו בדיחות מטופשות שלא יצא לי לספר, להפוך חיים בנאליים לדבר הכי מעניין ומסקרן וטוב שיכול להיות. הסיפור הזה הפך למודל החברות שהייתי רוצה שיהיה לי יום אחד. זה החלום שהייתי רוצה שיתגשם. זה המלים שתמיד מעודדות אותי ושאני תמיד יכולה לחזור אליהן, הבדיחות הפנימיות שרק מי שקרא את הסיפור יכול להבין...
ולחשוב שאני יצרתי את כל זה. עולם שלם. אנשים שלמים. הם כל כך אמתיים אצלי בראש ובחיים שאני מוצאת את עצמי חושבת עליהם ביומיום, משווה מה שקורה בסיפור למה שקורה במציאות, מוצאת נקודות דמיון בין הדמויות לבין החברות שלי... בימים קשים זה תמיד מקום לחזור אליו ולזכור שעשית משהו טוב ושווה. רק ביחד היה גם סיפור נחמד, אבל הוא היה ילדותי ודי ריק לטעמי... אבל לרגע והביתה... אלה שני סיפורים שאני כל כך, כל כך אוהבת, וכל כך גאה בהם.
בזמן האחרון יצא לי המון בימי שישי לקלוט שהפרקים לא יצאו טוב או שבכלל לא סיימתי פרק וכבר צריך להעלות, ופשוט לשבת על זה כאילו זאת המשימה הכי חשובה בעולם ולהוציא את הפרק הכי פצצה שיכול להיות כי אני לא יכולה לאכזב את הקוראים ולא אותי.
אני קוראת את התגובות שלכם כל שבוע, את כל המגילות האינסופיות האלה, ונהנית מכל רגע, ולא מאמינה שזה נגמר :< אני לא מאמינה שהסיפור הזה אשכרה נכנס לחיים של אנשים ושינה אותם, נכנס אליהם ללב. כמו הסיפור של שובל ;)
72 תגובות לפרק האחרון (!), ועוד מפל של עוקבים חדשים, בבומים. לא הפסיקו לי ההתראות בווטפאד מיום שישי בערב, אבל אין יותר מאושרת ממני. אין לכם מושג כמה שימחתם אותי.
כתבתי לכולכם (!!!) תגובות לתגובות (חתיכת עבודה אבל היה כיף) כי ליוויתם את הסיפור הזה יותר משנה שלמה (כן כן, הכתיבה והפרסום נמשכו יותר משנה. רק הביתה לקח שבעה חודשים! ובמבט לאחור זה ממש עף!) ואהבתם את הדמויות כמו שבחיים לא חשבתי שמישהו יוכל לאהוב ולהיתפס בהן... מגיע לכם!
אני כל כך אוהבת אתכם ושום נאום שלי או של שובל או וואטאבר לא יוכל להגיד את זה כמו שצריך.
תכתבו מה שבא לכם, מוזמנים גם לשלוח הודעה בפרטי, נפטפט לנו בכיף :)
אוהבת לפחות כמו שגידו אוהבים אחד את השני
מיכל.
^^ יצא כל כך קיטשי שאני מקיאה בקשת אבל לא נורא!
בי אנשים (לפחות עד שיתחיל סיפור ההמשך או עד שיתחיל הסיפור החדש שאני רוצה להעלות, אם בכלל...)
YOU ARE READING
הביתה - לרגע 2
Teen Fiction~סיפור המשך של לרגע~ הילה, שובל, שחר, מעיין, גיא, עידו, אמיר ואיתן שוב ב'פסגות', לעוד שנה עמוסה לא פחות מהקודמת... הם שוב בבית, אבל הבית הזה אף פעם לא היה רגוע במיוחד... הבעיות והסיבוכים שוב צצים, הפתעות ושותפים חדשים לחדרים, מסיבות, נהיגה והמון לימ...
