הביתה: פרק 17 - חברים

2.8K 156 35
                                    

פרק 17: חברים

בשביל החבורה, סופ"ש טבע נגמר באותו הרגע. הם היו אמורים להנות ולהתגבש ביחד, לחזור להיות החברים הכי טובים שוב, אבל כשהם צפו בגיא עולה על מונית ספיישל לתל-אביב, הם ידעו שסוף השבוע הזה נגמר.

"זהו," אמרה שחר באומללות. "אין איתן, אין מעיין, אין גיא." היא מנתה אותם באצבעותיה. "למה כולם חייבים לעזוב?" היא נראתה כאילו היא עומדת לבכות בכל רגע.

שובל לא ידעה מה לעשות. מצד אחד, היא ידעה, גיא הפך למעין חבר-הכי-טוב של שחר, אחרי שהיה שם בשבילה ותמך בה מאז שאיתן עזב; מצד שני, הוא והילה בדיוק חזרו אחרי שבועיים שלא היו יחד, ושובל ידעה שגם שחר וגם הילה עצובות מאוד וצריכות את העזרה שלה עכשיו. היא עמדה ללכת אל הילה – הרי הלב שלה התאחה ושנייה אחר כך נשבר שוב – אבל ראתה שהיא כבר מצאה נחמה במאי ואנה, שחיבקו אותה ונראו עצובות לא פחות ממנה. דקירה קלה של קנאה חלפה בשובל, והיא נזכרה איך פעם היא והילה היו עושות הכול יחד – מנחמות זו א זו, צוחקות זו עם זו... היום הן לא החליפו אפילו מילה אחת. שובל נאנחה ופנתה אל שחר, מוכנה לעודד את החברה האחרונה שנשארה לה, אבל שחר לא הייתה שם.

שובל העיפה מבט נוסף בהילה, ואז הסתובבה והלכה משם לכיוון החוף. היא צעדה על החול הרטוב והגלים שטפו את רגליה, ומצאה את שחר יושבת על הסלעים שמול החוף, והדמעות זלגו מעיניה כאילו הן לא יפסיקו אף פעם. שובל מיהרה אליה ושאלה בעיניים גדולות, "שחר, מה קרה?"

"כאילו שאת לא יודעת," בכתה שחר. "למה כולם עוזבים?" היא שאלה, חוזרת אל מה ששאלה קודם, והעיניים החומות שלה הביטו הישר אל תוך עיניה של שובל, תובעות תשובה.

שובל זעה במקומה באי-נוחות. שחר הסתכלה עליה כמו שילדה קטנה מסתכלת על אימא שלה ומחכה לתשובה, כאילו אימא שלה יודעת הכול... אבל לשובל לא הייתה תשובה. למה כולם עוזבים?

"זה בגללי, נכון?" שאלה שחר בקול קטן, "זה בגלל שאני כזאת תלותית ומעצבנת."

"מה?" שובל בהתה בשחר, שישבה על הסלעים ונעצה מבט נרגז באופק. היא כבר לא הזכירה את הדובי החמוד שכולם אהבו. עכשיו היא נראתה כמו צעצוע שבור, נטוש. שובל הצטמררה כשהבינה עד כמה הדימוי הזה מתאים למציאות. פתאום היא הבינה איך שחר מרגישה: כאילו כולם משחקים בה, נהנים איתה קצת, ואז הולכים, ומשאירים אותה שבורה, לבדה. "שחר, זה לא בגללך." מלמלה. "אף אחד לא עוזב בגללך. אנחנו פשוט..."

"פשוט מה?" שחר נעצה בשובל מבט נזעם, ואז, בלי שום התראה מוקדמת, היא שמטה את כתפיה ונראתה מותשת, כאילו נוצחה בקרב. "כנראה שמאי צדקה." אמרה.

"מה?" שובל רק נעשתה יותר ויותר מבולבלת. היא העיפה מבט נוסף בשחר. היא נראתה דיכאונית במיוחד.

שחר משכה בכתפיים והמשיכה להביט אל האופק. "בערב נשף חנוכה, אחרי שהלכת, קצת רבנו, וגיא אמר שאת כפוית טובה ושגררת אותנו אתך לריב עם דנה." שובל נשכה שפתיים. אלה היו דברים נכונים, אבל הם צבטו בלבה. היא הקשיבה לשחר. "מאי ראתה איך אנחנו רבים ואמרה שמרחוק אנחנו נראים חברים הרבה יותר טובים."

הביתה - לרגע 2Where stories live. Discover now