הביתה - לרגע 2

הביתה - פרק 29: האיחוד

הי לכולם! אני חייבת להגיד שאני מתה על התגובות שלכם, גם כי ממש נכנסתם לסיפור (חתונה עם גיא או עידו, מישהי?) וגם כי אתם תמיד נותנים לי רעיונות מדהימים וכיוונים חדשים להסתכל על הדמויות והסיפור!! תודה, אתם מדהימים, וחלק מהסיפור הזה הוא בכלל שלכם :)

אוהבת 3>

פרק 29: האיחוד

"נו?" עידו פקק את אצבעותיו, חושש מעט, כשצפה יחד עם גיא ברוני המתרחקת מהפנימייה.

"תשמע, אני לא בקטע של ג'ינג'יות..." פתח גיא, ועידו נתן לו כאפה מצלצלת עוד לפני שהספיק לסיים. גיא התגלגל מצחוק. "היי, היי, זה היה בצחוק!"

"אתה סתם נהנה להעליב את החברה שלי," רטן עידו וזרק את עצמו חזרה אל הספסל. "ירדת עלינו כל השיחה!"

"חס וחלילה, שאני ארד על החבר הכי טוב שלי והג'ינג'ית שלו?" גיא נחר בבוז.

עידו חייך אליו חיוך קנטרני. "אתה פשוט מקנא."

"מה?!" גיא קפץ ממקומו. "למה שאני אקנא? אתה עדיין החבר הכי טוב שלי, ואם היו לך תכניות אפילו לרגע אחד שתפסיק להיות כזה, אני אתלה אותך על שער הכניסה ל'פסגות', מובן?"

"מובן, המפקד," צחק עידו, וחייך לעצמו. "אני עדיין לא מאמין שהיא רצתה אותי בכלל."

גיא גיחך. "שמע, באמת שיש לכם סיפור מיוחד," ציין, "ממש סיפור שתוכלו לספר לנכדים. זה ילך ככה: סבא וסבתא הכירו לפני שנים רבות, באיזה כביש ענק בתל-אביב, כשחבר של סבא התקשר אליו ואמר לו שאח שלו נפצע במלחמה, וסבא, מרוב, לחץ, כמעט דרס לסבתא את הצורה." גיא היה חייב להפסיק באמצע מרוב צחוק.

עידו גלגל עיניים. "אתה מצחיק את עצמך, מפגר."

אבל גיא התעלם. "... ואז החבר הכי טוב של סבא לקח מסבתא ומהחברה שלה את המספרים שלהם בשביל סבא, כך שבעצם רק בזכותו אתם כאן, נכדים חביבים. ומאז הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה." הוא סיים. גיא ועידו החליפו מבטים, וגיא התגלגל מצחוק שוב. "תשמע, תכלס, זה נכון. רק בזכותי אתם ביחד, אז תזכור, ככה, לעוד חמש שנים, שתפקיד השושבין בחתונה שמור לי."

עידו הניד בראשו. "אתה חתיכת אידיוט," אמר בשקט, אבל נשאר במקומו כדי להאזין לגיא, שהצחיק את עצמו שוב.

~~

נפגשים בחדר החזרות בשש, פקדה ההודעה שנשלחה בקבוצה של 'ונוס', אבל אמיר היה שם כבר חצי שעה קודם. הוא ידע שאף אחד מחברי הלהקה לא בדיוק יעזור לו לארגן את כל הכלים, אבל הוא ידע מי כן עשויה לבוא אם יכריזו מחדש על הקמת הלהקה, שהתפרקה כמה זמן קודם, כי אמיר החליט שאין לו זמן אליה, ובלי גיטריסט ראשי הם לא יכלו להמשיך.

כפי שציפה, בזמן שכיוון את הגיטרות שננטשו כבר חודש שלם, הוא שמע דפיקה בדלת, וראה את עינב עומדת בפתח, מהוססת. היה אפשר לראות לפי הבעת פניה שהיא עדיין כועסת, אבל היא שאלה בכל זאת, "צריך עזרה?"