אפילוג

2.8K 150 74
                                    

הי לכולם! רק רציתי להגיד תודה רבהההההההה על כל התגובות בפרק האחרון (יותר מ70!!!) אתם מדהימים ואני אוהבת אתכם כלכך!!! אני שמחה שאהבתם את הסיפור, לא האמנתי שהוא ישפיע על אנשים כל כך... מקווה שהוא יישאר אצלכם בלב !

לפני שאני מתחילה אני רק רוצה לכתוב לכם פה משפט שנראה לי שמסכם יפה את כל מה שעברנו בשני הסיפורים האלה... 

I'm in love with cities I've never been to, and people I've never met

(אני מאוהבת בערים שמעולם לא הייתי בהן, ובאנשים שאף פעם לא פגשתי)

ושימו לב לשיר בצדדדד

אפילוג : 

"אני בדרך, אני נשבעת!" צעקה מעיין, כמעט היסטרית, אל תוך הטלפון.

"איזה בדרך, אני כאן ואני לא רואה אף אחד!!"

"מן הסתם, שובל, כי אני עדיין לא שם!" התרגזה מעיין וניסתה לסדר את רעמת האפרו שלה ברוח המתפרעת. "אמרתי לך, אני בדרך. את יודעת מה זה בדרך? לאיית לך את זה?"

"בטח שאני יודעת מה זה בדרך!" נעלבה שובל. "אני סופרת!"

"את לא סופרת, חמודה." נזפה בה מעיין. "את סתם חיילת, טירונית קטנה ופשוטה כמו כולנו."

"זה לא נכון," התנגדה שובל, וזרקה את עצמה על המדרגות בכניסה ל'פסגות'. "אני אולי חיילת, אבל שום מדים או מפקדים או בסיס בעיר נידחת בדרום לא ייקחו ממני את המלים."

"בסדר," מעיין גלגלה עיניים. "תתפלספי על כתיבה עם אנשים אחרים. את יודעת שאני יותר בנאדם של מעשים." אמרה בקלילות, וחלפה בזריזות על פני שער הכניסה.

ואז הן ראו אחת את השנייה. מעיין ראתה את שובל, יושבת שמוטה על המדרגות בכניסה, ושובל ראתה את מעיין, שנראתה כמו אריה מותש בדרך אליה. ותוך שניות ספורות הן כבר נפלו זו לזרועותיה של זו, בוכות וצווחות. "אפרו! כל כך התגעגעתי!"

"אני מרגישה כאילו לא ראיתי אותך שנים, שובי..." מעיין הנידה בראשה והעניקה לה את אחד החיבוקים המוחצים והמוכרים שלה. "כל כך התגעגעתי לחנוק אתכם בחיבוקים שלי!"

"אני בטוחה," שובל נחלצה מהחיבוק ונאבקה לנשום.

"התגעגעת לחבק אותנו?" נשמע קול משועשע מהצד, "את בטוחה שאת לא מתכוונת – התגעגעת לדפוק לנו כריות בפרצוף?"

הבנות הסתובבו באחת. מאחוריהן, ממש בדלת הכניסה ל'פסגות', עמדו ארבעה בנים, כולם קצוצי שיער ולבושים במדים. הלב של שובל פרפר בחזה שלה והיא ניסתה להשתלט עליו. היא לא ראתה אותם כל כך הרבה זמן עד שהיא לא ידעה איך להגיב.

מעיין, לעומתה, הרימה את רגליה כאילו היא עומדת לרוץ אליהם. אלא שאז היא עצרה, הרימה את הקיטבג הענק שלה (כיאה לחיילת) וחיטטה בתוכו. שובל הרימה גבה. הבנים צעדו לעברן במבטים משועשעים.

הביתה - לרגע 2Where stories live. Discover now