הביתה - לרגע 2

הביתה - פרק 1: שוב בבית

הי!

וזה הפרק הראשון של 'הביתה', מקווה שתאהבו! :)

פרק 1: שוב בבית

זה היה אחד בספטמבר, פחות או יותר היום העצוב ביותר של כל תלמיד בעולם, אבל שתי הבנות שצעדו במעלה הרחוב, גוררות אחריהן מזוודות ענקיות ותיקי גב לא פחות גדולים, לא יכלו להיראות יותר מאושרות. הגלגלים התגלגלו ברעש על המדרכה הצבעונית בשעה שהשתיים עשו את דרכן לכיוון פנימיית המצטיינים 'פסגות'.

הבחורה הקטנה, שחוץ מתיק גב גדול ומזוודה שהייתה כמעט בגודל שלה, החזיקה גם דובון גדול וצמרירי, וחיבקה אותו חזק אל גופה. "אז מה, מעיין," פנתה אל הבחורה שצעדה לידה, שהייתה גבוהה ממנה פי כמה וכמה ונשאה על ראשה רעמת אפרו ארוכה ומסולסלת. "כיתה י"א."

"שקט, אל תלחיצי אותי," גערה בה מעיין, נאבקת לגרור את המזוודה בעלייה.

"מה פתאום, איך אפשר להילחץ כשדובי רובין נמצא אתנו?" צחקה שחר וחיבקה את הדובי חזק יותר אל גופה.

מעיין הנידה בראשה. "באמת, שחר, חשבתי שהשנה תצליחי להסתדר בלי הדובון שלך כמה זמן." הן הלכו והתקרבו אל השערים הגדולים והפתוחים של הפנימייה.

שחר התעלמה מדבריה. משהו אחר הסיח את דעתה. "היי, הינה איתן!" צעקה בהתלהבות, מביטה באושר בבחור הגבוה והרזה שעמד ושוחח עם אחת המורות בכניסה לבית-הספר. "איתן!" שחר נופפה לו בהיסטריה והחלה לרוץ לכיוונו.

"נו, באמת," מעיין הביטה בה בחיוך וגלגלה עיניים, "חודשיים שלמים היא התנחלה אצלי בבית, ובכזאת קלות היא נוטשת אותי בשביל בחור." אמרה לעצמה וצחקקה.

"באמת חוצפה," נשמע קול קנטרני מאחוריה, ומעיין הסתובבה כדי להישיר פנים לבחור עם שיער קוצני ושחור וזוג עיניים ענקיות וירוקות, שכל פניו מכוסות נמשים. "מה נשמע, אפרו?" הוא שאל בחיוך ערמומי.

"מה אני אגיד לך, ירושלמי," נאנחה מעיין בעוד השניים חולפים על פני דלתות הכניסה לבית-הספר, "אין יום עצוב מזה לתלמידים בישראל."

"לא רק בישראל," עידו הנהן בהסכמה. "זה סבל בין לאומי."

בכניסה לבית-הספר ניצבו שלושה שולחנות – אחד לשכבת י', שני לשכבת י"א ואחרון לשכבת י"ב. מעיין ועידו נעמדו בתור בשולחן של שכבת י"א, ממתינים בסבלנות לתורם לקבלת החדר שבו ישהו השנה.

"אני כל כך מקווה שנהיה ביחד גם השנה," מלמלה מעיין, מציצה בחשש-מה ברשימות שאחזו המזכירות בידיהן.

עידו עקף כמה אנשים, גורר אחריו את מעיין, ונעמד מול הרשימות הצמודות לשולחן. "תראי," קרא בהפתעה גמורה, "חדר 17 נשאר בדיוק אותו דבר, אבל..." לא היה צורך להשלים, כי מעיין ראתה את הרשימות בעצמה ועיניה הצטמצמו בבעתה.

"מה?!" נזעקה. "אנחנו לא בחדר 16!"

"אנחנו לא?" נשמע קול מודאג מאחוריהם.

"הילייה!" מעיין הסתובבה באחת והתנפלה על חברתה כחולת העיניים בחיבוק מוחץ. "וגם שובי פה! רק שחר חסרה... אוי, היא תהיה כל כך עצובה לשמע החדשות..."

"איזה חדשות?" שאלו שובל והילה פה-אחד.

"גם אני כאן," ציין גיא מאחור, ללא שום קשר לדברים.

עידו פנה אליו. "אנחנו עדיין בחדר 17, גבר." אמר לו בשמחה, והם החליפו כיפים.

"אבל מה אתנו?" נשמע קולה של שחר, שהגיעה גם היא, גוררת אחריה את איתן ואת המזוודות.

"אנחנו בחדר..." מעיין עברה על הרשימות שוב, "חדר 61." הודיעה.

"מה?!" התבלבלה שובל, "איפה החדר הזה בכלל?"

הילה נשכה את שפתיה. "הוא אחד מחדרי 60, אלה שנמצאים במרתף, ליד הממ"ד. מתחת לכל בית-הספר."

"אבל..." שובל כיווצה את גבותיה בתמיהה, "החדרים בקומת המרתף הם לא חדרים של ארבעה. יש בהם שישה ילדים." אמרה, ואז הבינה: "מה! יהיו עוד בנות אתנו בחדר!"

"כן," נאנחה מעיין, "ואתן לא תאמינו כשאגיד לכן מי..."

"מי?!" התנפלו עליה שובל, הילה ושחר בעיניים גדולות.

מעיין נשכה את שפתיה ולחשה, "מאי ודנה."

במשך כמה רגעים השתררה בין בני החבורה שתיקה ארוכה. הם סירבו להאמין לחדשות. מעיין נזכרה בשיחה שניהלו בטלפון רק לפני כמה שעות, שבה הילה התחננה שלא יהיו שכנות של מאי ודנה השנה. אז אנחנו לא שכנות שלהן, חשבה לעצמה במרירות. אנחנו גרות איתן באותו החדר.

הילה נאנחה ושילבה את ידיה. "זאת בהחלט עומדת להיות שנה מוצלחת," רטנה ולקחה מהמזכירה את המפתח לחדר. "קדימה, בנות," אמרה לחברותיה, "אל חדר 61."

מקווה שאהבתם, מוזמנים להגיב! :)