◇The Kingdom◇ |Taekook♡|

6

_טאהיונג_

אוקיי.

אוקיי.

מדרגה.

מעניין מאוד.

עוד מדרגה.

מאוד מאוד.

זה כל כך מדהים.

מדרגה.

כייפי.

על מי אני מנסה לעבוד? משעמם לי.

אני כרגע לכל השואלים בהליכה ליציאה לארמון ובואו... משעמם רצח.

כמה אפשר ללכת!? כמה מדרגות אפשר לרדת!?
אני שונא את התקופה הזאת רק בגלל כל המדרגות, מה לעזאזל!? כאילו מה אתם גרים בטירה!? מה זה כל המדרגות האלה!! אני אפילו לא יכול לחשוב כמה זמן לוקח לעלות למעלה, ואני יורד.

ולמי ששואל, חם לי.

גם שיער פזור ארוך וגם שמלה ארוכה של 20 שכבות, רק אלוהים יעזור לי בשלב זה.

"אתה מרגיש טוב הנסיך טאהיונג?" ג'ין שאל אותי אולי בפעם ה-20 מאז שיצאנו מהדלת של הארמון "כן הנסיך ג'ין" עניתי לו בפעם ה-20 אבל וואלה אני לא בסדר.

אתם יודעים מה זה סאונה? זה אני כרגע.

כולי מים!!!

טוב הגענו לשער.

סוס? אני אמור לעלות על זה? אני לא יודע לרכוב על זה ואף פעם לא הרגשתי צורך ללמוד!! אייש!!
"אתה זוכר איך רוכבים על זה הוד מעלתך?" שאל מישהו שלא הכרתי לפני והנהנתי לחיוב, זה לא אמור להיות כל כך קשה נכון? "רק מי אתה?" שאלתי בתהייה כשהוא עזר לי לעלות על הסוס "מפקד משמר הארמון פארק בו-גום" הוא אמר וקד קידה וחייכתי, הוא נראה חמוד וצעיר אבל המבט שלו משדר רצינות.

קירבתי את ידי אל פניה של הסוס וליטפתי אותו "היא זוכרת אותך" שמעתי את קולו של המלך וחייכתי חיוך קטן עד שג'ימין ירד מסוסו ועזר לי לעלות על שלי "היא לא תדהר במהירות אל תחשוש ותראה ביטחון הוד מעלתך" הציע לי בו-גום כשהוא גם עלה על סוסו, הנהנתי לחיוב ומשכתי לאט במושכות שלה והיא התחילה לדהור לאט כשאני עליה.

אוקיי... זה לא מפחיד כמו שחשבתי.

עברנו בשיירה בזמן שהעם התפרש לצדדים והסתכל עלינו, הכל היה נורמלי לחלוטין עד שכאב ראש חזק הכה לי באמא של המוח "מה לעזאזל..." מלמלתי וניערתי את הראש מעט כשהראייה שלי התחילה להיות טיפה מטושטשת.

קול של מוניטור שמראה כאילו האדם מת, רעש מעצבן וחזק שנכנס לתוך האוזניים שלי.

"מה זה...?" מלמלתי וניערתי את ראשי מעט כדי לגרום לרעש שרק התגבר להפסיק, ראיתי את בו-גום שרכב לצידי וניסה לבדוק מה איתי, רציתי לענות אבל לא יכולתי לשלוט על גופי עד פשוט ראיתי מסך שחור.