◇The Kingdom◇ |Taekook♡|

16

_טאהיונג_
אני באמת הולך לעשות את זה?
לרכוב על סוס בלי ידיים בזמן שאני יורה חץ למטרה? כשהסוס דוהר.
טוב טאהיונג, מקסימום תשבור מפרקת ותישאר בחדר עד הירח המלא.
עוד שבוע נשאר.
רק עוד שבוע אחד.
"אני יעשה את זה ראשון הוד מעלתך" בו-גום אמר ומשך במושכות של הסוס.
אחרי שהתקרב למטרה הוא שחרר את המושכות ומתח את הקשת עם החץ בתוכה.
אלוהים יודע איך הוא לא נופל מהסוס!
בטוח אני יפול.
הוא... פאקינג פגע בול!!!
הוא פגע בדרקון!!
אוקיי. עכשיו תורי.
פאק.
"אני ידהר לצידך הוד מעלתך למקרה שתאבד את שיווי המשקל" אמר בו-גום והנהנתי לחיוב.
מוכן או לא, ברור שלא אבל מוכן או לא הנה אני בא!!!
התחלתי לדהור, יותר ויותר במהירות.
לאט לאט עזבתי את המושכות ונעזרתי ברגליים, שהצמדתי אותם לגוף של הסוס כדי לשמור על יציבות.
הוצאתי חץ מהנרתיק/תיק ושמתי את החץ בקשת במהירות.
כיוונתי למטרה.
פתאום היד התחילה לרעוד לי.
אין לי מושג למה.
ניערתי את היד ושוב שמתי את החץ בקשת.
כיוונתי במהירות לפני שהגולדן טיים יגמר ושחררתי את החץ.
פוגע במטרה!!!
יאייי!!!!!
קבלו ספויילר.
נפלתי.
כמעט!
בו-גום תפס אותי.
אלוהים אדירים חשבתי אני עומד למות!!
הייתי חצי גוף על הסוס שלי וחצי גוף על סוס של בו-גום שתפס אותי בכתף.
אחרי כמה שניות הוא פשוט משך אותי לסוס שלו ועצר את הסוס.
"אתה בסדר, הוד מעלתך?" שאל אותי בו-גום כשירד מהסוס ואחר כך הוריד אותי.
במזל כן.
"כן" עניתי לבו-גום ולעוד כמה שומרים שרצו כדי לראות מה איתי.
אחרי זה החלטנו לשבת על בולי עץ במעגל שנחשבים כאן לכיסאות.
מסתבר שבאתי לכאן הרבה לפי מה שהחיילים  סיפרו.
והם לא כמו כולם בארמון, הם... יותר נחמדים וזורמים איתי.
הם לא מפחדים ממני.
כאילו מהנסיך טאהיונג.
השיחות זרמו והייתה אווירה טובה, אכלנו עוף.
היה כיף.
כמו קמפינג כזה.
עד שנשמעו ערשים של דהירות סוסים ולבסוף נראו הסוסים.
"הנסיך טאהיונג, האם אתה מקבל את הצו המלכותי?" שאל האיש שירד מאחד הסוסים, שמלה אדומה עם כובע שחור ומשהו שנראה כמו נוצה.
מה זה עכשיו?
"אני מקבל" אמרתי בבילבול והוא התחיל לקרוא מהדף שנראה אותו דבר כמו באסיפות של הממשלה, עתירה.
"הנסיך טאהיונג, הינך מתבקש לחזור לארמון ולהגיע לאולם סאונג'אונג במיידי בהוראת הוד מלכותו" זהו.
בשביל זה כל ההצגה הזאת?
"בסדר" אמרתי לאיש שעלה בחזרה על הסוס ודהר עד שנעלם.
"אין לי כוח" אמרתי כשחזרתי להתיישב על בול העץ, כמו האחרים.
"אתה תמיד מוזמן לחזור לבקר, הנסיך טאהיונג אנחנו תמיד כאן" אמר החייל מיונג-מול והנהנתי לחיוב.
אין לי כוח למלך הזה, הוא מעצבן אותי עד לנקודה שכמעט הרגתי את ג'ימין.
הנסיך ג'ימין.
טעות קטנה בהקלדה.
"בוא נלך, הנסיך טאהיונג. לא ניתן להוד מלכותו לחכות" בו-גום קם מהבול עץ שלו ואני נאנחתי שקמתי אחריו.
"אני יחזור" אמרתי בחיוך קטן לחיילים האחרים טעליתי על הסוס, הם בירכו אותי ואת בו-גום לשלום וקדו אלינו.
זה היה כיף.
אולי השעה הכי כייפית שהייתה לי מאז שהגעתי לכאן.
דהרנו בחזרה לארמון והשומרים פתחו את השער ברגע שהם ראו אותנו מתקרבים.
מהכניסה לארמון, מהרגע שירדתי מהסוס הלכתי לאולם סאונג'אונג הזה.
נעצרתי.
"יאא!! מה אתם עושים!!!?" צעקתי על מספר שומרים, הם דחפו ילדה קטנה שלבושה בבגדי משרתת והיא התחילה לבכות.
"הוד מ-מעלתך!" קראו השומרים ומיהרו להוריד את ראשם.
הרמתי את הילדה הקטנה מהרצפה ועזרתי לה לעמוד, היא נראת בת 8 אולי.
היא חיבקה לי את הרגל והמשיכה לבכות "אמא" היא מלמלה בבכי ואני ליפטתי את ראשה, מנסה להרגיע אותה.
"למה דחפתם אותה!?" צעקתי עליהם והם מיהרו להסביר "היא ניסתה לצאת מהארמון, היא לא יכולה לצאת מכאן הוד מעלתך" למה לא?
בו-גום לחש לי "הוריה מכרו אותה כדי להחזיר את חובם, הוד מעלתך" פאק.
מכרו אותה? את הדבר הקטן הזה!?
"בואי, תביאי לי יד" אמרתי לילדה ושיחררתי אותה מהרגל שלי, אני צריך להשתמש ברגל הזאת כדי לזוז.
היא נתנה לי יד "מי אתה אג'ושי?" שאלה אותי הקטנה בזמן שהלכנו משם "אני קים טאהיונג" אמרתי לה בחיוך קטן "הוד מעלתך, המלך והשרים מחכים לבואך" הגיע השומר בריצה.
צריך ללכת.
סימנתי לו ללכת "אתה נסיך?" היא שאלה אותי בעיניים פעורות "כן, אני צריך ללכת." אמרתי אליה בחיוך "תישארי עם בו-גום לבנתיים, הוא ישמור עלייך" אמרתי והצבעתי על בו-גום שחייך אליה.
היא חייכה אליו והיא הלכה אליו ונופפה לי בזמן שהלכתי.
לעבר האסיפה.
כוסעמק.
שעתיים עכשיו.
מוות סופי.
נכנסתי לאולם "מצטער על האיחור הוד מעלתך" אמרתי וקדתי למלך.
שאני עדיין עצבני עליו.
הוא תמיד יודע מה אני עושה.
הוא תמיד שולח אנשים לעקוב אחריי.
ואני צריך לסבול.
לסבול את הנסיון הקשה לא להתפרץ ולהרוג את כולם כשהעצבים מנסים להשתלט.
הלכתי למקומי הקבוע והאסיפה התחילה.
הנה אני כאן שוב.
***כעבור שעה וחצי***
סיימנו!!
אני בכלל לא מבין למה אני צריך לבוא לפו כל יום, מה יש לי לחפש כאן? כאילו אני לא עושה כלום חוץ מלעמוד.
אולי מידי פעם, המלך פונה אליי.
וזהו.
טוב הולכים לילדה.
הנחמה האחרונה שלי כאן.
מסכנה קטנה, איך ההורים שלה יכולים פשוט למכור אותה כדי לשלם חובות!?
אני חושב שמשהו לא בסדר כאן.
אני לא חושב! אני יודע!
"הוד מעלתך, מפקד משמר הארמון מחכה לך במגוריך" הסריס ג'אנג הנחמד אמר לי ואני הנהנתי לחיוב.
שוב פעם המשרתות והסריס ליוו אותי למגורים שלי "תישארו בחוץ" אמרתי להם בכניסה למגורים, הסריס רצה למחות אבל כבר לא הייתי שם.
נכנסתי לתוך הבייתן ובסופו של דבר אחרי הרבה פניות, הגעתי לחדר.
כמובן שלא הייתי לבד.
שומרים עמדו מחוץ לדלת, הם היו שם הרבה לפני שבאתי.
השומרים פתחו לי את הדלת ונכנסתי פנימה.
שם חיכה לי בו-גום.
לבדו.
"איפה הילדה?" שאלתי אותו כשהבנתי שהיא לא בחדר "הוד מעלתך, הילדה עושה את עבודה כמשרתת" הוא אמר כאילו זה דבר נורמלי.
ילדה בת 8 משרתת!!!
"אתם לא נורמלים, איפה היא!?" שאלתי אותו כשהתקדמתי לעבר הדלת "הוד מעלתך" הוא אמר ועצר אותי כשרץ ועמד מולי "אתה לא יכול ללכת" הוא אמר.
הוא לא נורמלי.
"זוז" אמרתי כשניסיתי לעבור אותו.
ספויילר.
לא הצלחתי.
"כולם פו לא נורמלים, זוז הצידה!" צעקתי עליו והוא עדיין נשאר לעמוד ולא לזוז.
אפילו לא סנטימטר.
לא משנה כמה דחפתי אותו.
הוא פאקינג סלע!
הוא לא נראה ככה!
"הוד מעלתך, זאת עבודתה, היא מחוייבת לעשות זאת" לא הבנתי מה הולך פו!? זה רק אני שלא בסדר!? היא ילדה בת 8! היא אמורה לשחק במשחקים ולרוץ במעגלים מסביב להורים שלה!!
"היא ילדה, בת 8!!" צעקתי עליו, לא נראה שהפריע לו.
"למען הוריה ולמען עצמה, היא חייבת לעבוד הוד מעלתך, זה שתתערב בזה, זה יפגע רק בה הוד מעלתך" לא נורמליים.
פשוט לא נורמליים!!
התיישבתי על הרצפה בעצבים, אין שום סיכוי להזיז את הסלע הזה!!
"אולי אתה לא זוכר הנסיך טאהיונג אך עזרה לאדם ממעמד נמוך, תפגע רק בו בסופו של דבר" התכופף ואמר לי בו-גום "אז אני לא אמור לעזור בכלל!?" שאלתי אותו בעצבים "רק לחכות למוות שלה!?" הוספתי והוא נאנח.
"להתעצבן כך, לצעוק ולהתנגד, לא יעזור לה ולאף אחד אחר הוד מעלתך" הוא אמר.
אני לא הוא.
אני לא הוד מעלתך.
אני לא הנסיך טאהיונג.
אני לא הוא!!
תפסיקו לקרוא לי ככה!!
אני קים טאהיונג!!
אני כאן כבר שבועיים... ומתחיל לשכוח את עצמי.
מי אני?
אני השף קים טאהיונג... או נסיך הכתר?