◇The Kingdom◇ |Taekook♡|

14

_טאהיונג_
הסתכלתי על המלך שהסתכל עליי... הגזמתי?
בחנתי את מבטו וזה נראה כאילו הוא... מרוצה.
אז זה היה בסדר.
אבל אני צריך להתחיל לרסן את הכעס הבלתי מוסבר הזה.
זה מוזר.
ומפחיד.
השרים המשיכו לדבר, לא עליי.
הם השתתקו לגביי.
אולי בגלל המבטים ואולי בגלל המילים, כל עוד הם לא מדברים עליי אני בסדר.
***כעבור שעתיים***
הם סיימו לדבר.
כמה שזה מעניין, אי אפשר לעמוד הרבה זמן בלי לעשות כלום חוץ מלהקשיב לתלונות ולראות איך המלך חותם על עתירות.
זה משעמם באיזשהו שלב.
כולם יצאו והמלך הורה לי להישאר.
כמו אתמול.
כולם יצאו, נסגרה הדלת והמלך ירד מהכיסא שלו.
נוגע לי בלחי תוך כדי שהוא שואל "זה כואב?" הרגשתי חוסר נוחות אז התרחקתי ממנו מעט.
המלך שם לב והוא נראה מאוכזב מעט.
"לא הוד מעלתך, אני בסדר" עניתי בחיוך קטן.
"יש לי שאלה אלייך הנסיך טאהיונג" אמר המלך  ושאל "שמעתי ממפקד משמר הארמון ששאלת אותו על הירח המלא אך לא הסברת את עצמך, למה שאלת אותו מתי יגיע הירח המלא?".
כדי שאני יוכל לחזור הביתה אולי? נו באמת מה אני חייב לכולם הסברים!?
"הרגשתי צורך לשאול זאת, הוד מעלתך" עניתי ושאלתי אותו "אסור לי לשאול זאת הוד מעלתך?" שאלתי אותו והוא הניד את ראשו לשלילה כשהסתובב בחזרה והתהלך לעבר הכיסא.
"ראיתי אותך אתמול מתאמן בחץ וקשת, הנסיך טאהיונג" אמר המלך כשישב על הכיסא.
"אני לא אמור להתאמן הוד מעלתך?" שאלתי את המלך והוא אמר "אל תעמיס על עצמך, הנסיך טאהיונג. שמעתי שנשארת שם עד הערב" הוא אמר והוסיף "תקפיד על הארוחות שלך ובפעם הבאה, אפילו אם האוכל לא לטעמך. אל תכנס למטבח" לא להיכנס למטבח? רגע איך הוא יודע בכלל שהייתי במטבח אתמול!?
"אתה צריך להתנהג נורמלי, אתה צריך להתנהג כנסיך הכתר כפי שהיית לפני העדרותך".
"אתה עוקב אחריי הוד מעלתך?" שאלתי אותו והוא מייד ענה "הנסיך טאהיונג, אמרתי לך זאת כבר אתמול, לארמון הזה יש עיניים ואוזניים. כמו שאני גיליתי כך גם השרים גילו ושאלו זאת באספה, תתאפס על עצמך!!" הוא צעק עליי.
"ובכן הוד מעלתך, לך אני לא חייב כלום" אמרתי ויצאתי מהחדר.
מתעלם לגמרי מהקריאות בשם שלא שלי, הנסיך טאהיונג.
בעצם מתעלם מכולם.
הולך למקום של האימונים בחרב.
הורס כמה דחלילים ונלחם בכמה שומרים.
כולם מסיימים על הרצפה.
Fuck this world!!
מגיעים אחרים.
אתה אומר לי מה לעשות!?
להיכנס למטבח!? להישאר בחוץ!? להתנהג נורמלי!? מטיף לי!!
תנסה אתה לחזור בזמן ולהתנהג כאילו אתה פאקינג נסיך הכתר של ג'וסון!!
אני לא מכיר אותו בכלל!!!
שילכו לעזאזל כולם!!!
כל השומרים על הרצפה, לא נשאר אף אחד עומד.
פתאום נגיעה בכתף שלי.
הצמדתי את החרב לצוואר של האדם שיעז לדבר איתי.
זה בטח הסריס הזה.
אני יהרוג אותו!
הסתכלתי על הפנים.
ג'ימין.
הנסיך ג'ימין.
הורדתי מהר את החרב.
כל הנסיכים פו.
אין סימן מהמשרתות או מהסריס או מהשומרים.
"מה אתם עושים כאן?" שאלתי אותם כשהם בחנו את האדמה, את השומרים שעל האדמה.
פצועים ומפונים בידי שומרים אחרים.
"ש-שמענו שנפצעת, הנסיך טאהיונג" הנסיך ג'ימין אמר והוסיף "חזרת לעצמך?"
למה כולם שואלים את זה?
גם בו-גום אמר את זה.
"לא זוכר כלום, עצבני זה הכל" אמרתי בקצרה והנסיך ג'ין שאל "מה עיצבן אותך הנסיך טאהיונג?" ועניתי בקצרה "המלך" כשחזרתי להתאמן.
הפעם באיזה חתיכת עמוד צר מעץ, שונה מהדחלילים.
היה עליו מעט חציר, אבל הוא לאימון גוף.
בעיטות, אגרופים וכל זה.
כמו שק חבטות בימי קוריאה.
"כבר התחלתם לריב הנסיך טאהיונג?" שאל הנסיך נאמג'ון "כן" עניתי בקצרה.
"אתה צריך להבין שהוד מעלתו בסך הכל דואג לך, הנסיך טאהיונג" אמר הנסיך ג'ין.
"דואג לי? עוקב אחריי רק כדי להטיף עליי ביקורת!! שינסה להיות אני לחמש דקות ויבין מה יש לי שאני לא מתנהג נורמלי כמוהו!!" צעקתי ונתתי בעיטה חזקה.
כנראה שחזקה מידי.
בעמוד... סוג של... סדק נוצר בו... טעות.

_כללית_
"הנסיך טאהיונג, הירגע בבקשה" אמר הנסיך יונגי וטאהיונג הסתובב אליו, עומד ממש מול פרצופו "אני אמור להירגע!? למה שאני יירגע!?" טאהיונג צעק בכעס וגרם לנסיך יונגי ולכל הנסיכים לקחת כמה צעדים אחורה.
לנסיך טאהיונג תמיד היו התקפי כעס שכאלו, פעם קודמת הוא כמעט הרג שומר מרוב כעס.
הנסיך טאהיונג תמיד היה אדם עצבני שלא סובל טעויות ושאנשים מטיחים בו ביקורת, רוב הזמן הוא ידע איך למטן את הכעס הזה ולנצל אותו למשהו אחר, כמו ירידות על שרים ואנשים שהוא שונא.
אבל היו פעמים שהכעס שלו היה בלתי נשלט עבורו ובידי אחרים.
הנסיכים חשבו שאם הוא איבד את זיכרונו אולי יהיה יותר קל להרגיע אותו, אך טעו.
הוא נשאר כועס, אך לא כל הזמן.
טאהיונג נתן עוד כמה בעיטות בעמוד מעץ עד שנשבר לגמרי ואחר כך התכופף לישיבת צפרדע
כשהוא מתנשף.
"לכו מכאן" אמר טאהיונג כשהוא עוד יושב עם ראשו בין ידיו "הנסיך טאהיונג-" הנסיך ג'ימין בא לומר אבל טאהיונג צעק "אמרתי לכו!!".
"אנחנו הולכים" הנסיך ג'ין אמר ולפני שהם הלכו טאהיונג אמר "אני מצטער" בשקט.
הוא חשב שהם רחוקים ולא שומעים אותו, אך הוא טעה.
הם שמעו וחייכו חיוך קטן.
אחרי כמה דקות קטנות של ישיבה טאהיונג החליט לחזור לחדרו.

_טאהיונג_
באמת שאין לי כוח יותר למקום הזה.
הוא מוציא ממני צדדים שלא בא לי להכיר.
אני לא יודע למה אני עצבני כל הזמן.
נכון, אני עצבני שמחליטים עליי.
ועוקבים אחריי.
אבל זה אף פעם לא היה באמוציות כאלה גדולות... זה פשוט... מפחיד.
אולי הלחץ? אני באמת לא יודע.
אבל דבר אחד אני בטוח, שאני לא רוצה שזה יקרה שוב.
אני בקושי שולט בכעס.
וזה מפחיד אותי.
אני רוצה להיות לבד.
הללכתי למגורים שלי והשומרים פתחו לי את הדלת לחדר.
"שלום הנסיך טאהיונג" בירכה אותי האדם שאני הכי לא רוצה לראות עכשיו.
"שלום הנסיכה סאן-הי" עניתי בחזררה בחיוך הכי מזוייף שיש לי, כי היא עשתה את אותו הדבר.
"אין לי מצב רוח, מה את רוצה?" הגעתי ישר לנקודה.
"אסור לי לבקר את בעלי?" הדם מתחיל להתחמם.
"ומה את רוצה מבעלך?" שאלתי אותה בחיוך חסר סבלנות, שתגיד את מה שרוצה ותעוף!!
"שמעתי שאיבדת את זיכרונך" היא אמרה בטון מתנשא כזה ומלגלג ורצתה להמשיך לומר משהו אבל אמרתי במקומה "ושמעתי שאת שקרנית" אמרתי בחיוך מזוייף והיא רקעה ברגלה.
"הנסיך טאהיונג!!" צעקה ואני נאנחתי כשצעקתי "שומרים!!!".
תוך רגע נכנסו חמישה שומרים "תוציאו אותה מפו!" הוראתי להם והלכתי לעבר סוף החדר.
השמיכות.
"תעזבו אותי!" היא צעקה בקול כזה חזק שנכנס לתוך האוזניים ומשתיק לך את המוח "אני ילך לבד!" לכי.
"אתה עוד תצטער על זה הנסיך טאהיונג" היא אמרה ואני נאנחתי כשהשומרים יצאו החוצה.
מכשפה.
התיישבתי על השמיכות ונשכבתי על הכרית המרובעת.
אני עייף.
עייף מהכל.