◇The Kingdom◇ |Taekook♡|

15

***כעבור שבועיים***
_טאהיונג_
"הוד מעלתך, אתה צריך להתעורר!!" שמעתי את הקול הכי שנוא אליי.
רגע, מתי נרדמתי?
קמתי כמו זומבי שחוזר מהמתים "הוד מעלתך, התעוררת?" לא, אני עדיין יושן.
"הוד-" הסריס נקטע בידיי, פתחתי את הדלת והבהלתי אותו.
"אתה שונא את העבודה הזאת נכון? להעיר אנשים שלא רוצים לקום כל בוקר, אז למה אתה עושה את זה!?" אני מרגיש שקראתי את מחשבותיו.
"I'm fucking hate this place!!"
צעקתי וסימנתי לסריס ולמשרתות להיכנס.
הם נכנסו ועשו את מה שעשו כל יום מאז שהגעתי לכאן.
שטפו לי פנים, האכילו אותי, השקו אותי במים, סידרו לי את השיער והחליפו לי בגדים.
לאוכל אין טעם אבל אין מה לעשות.
אני צריך לאכול כדי לשרוד.
אני יכול להתנחם בעובדה שעוד יום עבר.
הם יצאו אחרי כמה דקות.
אין לי משהו מיוחד לעשות, אז החלטתי לקרוא את שאר הספרים שיש כאן.
אין עוד הרבה.
"You broke me first"
השיר התחיל להתנגן לי בראש.
"You broke me first"
לחשתי את המילים.
והמנגינה שהמשיכה להתנגן במוח.

כמה נחמד אה?
המשכתי לקרוא את הספר בקצב המנגינה שהתנגנה לי במוח.
"But i don't really care how bad it hurts".
"הוד מעלתך!!" קרא הסריס והוציא אותי מהטרנס שהייתי תקוע בו "מפקד משמר הארמון הגיע לראותך!".
"תכניסו אותו!" צעקתי אליהם והדלת נפתחה.
המפקד בו-גום קד קידה כשהדלתות נסגרו.
"יש לך אימון בחץ וקשת הוד מעלתך" אמר בו-גום "עוד כמה דקות, אני יסיים לקרוא את העמוד, תשב ותנוח בנתיים" אמרתי לו בחיוך והוא הסתכל עליי במבט שואל "דקות?" שאל והוסיף "מה הכוונה במילה דקות הוד מעלתך?" שאל המפקד החמוד "כמה רגעים ונלך יחדיו, שב בנתיים בו-גום" אמרתי בחיוך וסימנתי לו לשבת מולי.
יש לו פרצוף חמוד כזה שהוא לא מבין משהו.
כשהוא חושב.
כשהוא מבולבל.
חמוד.
חייכתי אליו כשראיתי שהוא מתיישב מולי וחזרתי לספר, כמה דקות ואני ילך איתו להתאמן בחץ וקשת.
***כעבור חצי שעה***
כמה זמן אני קורא? סיימתי את הספר.
בו-גום!
שכחתי ממנו לרגע!
או שניים?
הצצתי הצידה כדי לראות מה הוא עושה, הוא מסתכל עליי? הוא מייד הפנה את מבטו וגחגך בגרונו.
חמוד.
"מצטער שזה לקח כל כך הרבה זמן, נסחפתי" אמרתי והנחתי את הספר בצד כשגירדתי בעורפי.
קמתי והוא קם אחריי "זה בסדר הוד מעלתך" ענה בו-גום "אתה בטח עסוק, מצטער שהטרדתי אותך" בטח שהוא עסוק, הוא מפקד משמר הארמון! שישב במשך יותר מ10 דקות מולי כשאני קורא ספר.
הלכנו לעבר הדלת ובו-גום פתח אותה.
יצאנו והלכנו לעבר המתחם האימונים של החץ וקשת, שהייתי שם רק לפני יומיים.
יש אור בחוץ, קצת. לא הרבה.
עחינו על הבמה הקטנה הזאת, לקחתי חץ ויריתי למטרה.
"בול פגיעה!!" צעק איש אחד מרחוק והניף דגל.
בו-גום הסתכל עליי במבט מופתע, קרצתי אליו.
הוא גיחך.
"תורך, בו-גום שי" אמרתי בחיוך והוא חייך אליי בחזרה.
חשוב לציין שכל המשרתות והסריס וכמובן גם השומרים, התרחקו מאיתנו בערך כמה מטרים טובים.
"בול פגיעה!!" צעק שוב האיש מרחוק והניף את הדגל.
אחרי כמה פגיעות במטרה, התחיל להיות משעמם.
אווירה משעממת אבל תחרותית.
"הוד מעלתך-" אמר בו-גום אבל קטעתי אותו "כשאנחנו לבד, תדבר אליי בלי רישמיות בו-גום שי" אמרתי.
"אם תרצה, נוכל לקחת את התחרות בנינו שלב אחד קדימה הוד- הנסיך טאהיונג" הוא אמר ותיקן את עצמו.
הנהנתי לחיוב והוא אמר לי לעקוב אחריו.
"היינו עושים זאת פעם הוד מעלתך, באופן יום יומי" הוא הסביר לי כשהלכנו.
"אתם יכולים לחזור בחזרה, אנחנו יוצאים לרכיבה" בו-גום הסתובב ואמר לסריסים ולמשרתות והם הנהנו.
אסה!!! לבד!!!
"תזכיר לי לבוא איתך לרכיבה כל יום!" אמרתי בהתרגשות וחיוך ענק על השפתיים, סוף סוף נפטרתי מהפמלייה הזאת.
"כל יום שאני יהיה פנוי, אני ייקח אותך לרכיבה, הנסיך טאהיונג" הוא אמר בחיוך.
"אז בו-גום, היינו קרובים פעם?" שאלתי אותו בהתעניינות והמבט בעיניים שלו היה לא מובן "קרובים? באיזה מובן הנסיך טאהיונג?" הוא שאל אותי.
"באיזה מובנים יש?" שאלתי אותו בתהייה והוא ענה "היית מתאמן איתי לעיתים קרובות הנסיך טאהיונג" הוא אמר בחיוך וחייכתי גם אני.
אז הם היו קרובים.
"קדימה עלה על סוסך, הוד מעלתך" הוא אמר לי לעלות על הסוס כשהגענו לשער הראשי, חיכו לנו שם סוסים.
"לאן הולכים המפקד בו-גום?" שאלתי כשעליתי על הסוס שלי, היה גם לו סוס.
"למתחם האימונים שמחוץ לארמון הוד מעלתך" בו-גום ענה לי ואחר כך צעק "פתחו את השערים!!" ועוד צעקה נשמעה מרחוק "פתחו את השערים!".
"אתה מוכן הוד מעלתך?" שאל אותי בו-גום והנהנתי לחיוב.
משכתי במושכות של הסוס והוא התחיל לדהור במהירות.
OH MY FUCKING GOD!!!
ITS FAST!!!
כל האנשים בשוק התחילו במהירות לפנות את הדרך עד שפתאום שמעתי צעקה.
"בו-רי!!" עצרתי את הסוס כשראיתי את הילדה הקטנה בזווית העין, באמצע הדרך כשהיא מסתכלת עלינו בשוק.
הסוס התרומם על שני רגליו כשמשכתי את המושכות בחוזקה אבל נשארתי על הסוס, לא עזבתי אותו כי לא רציתי לשבור איזה מפרקת.
אחרי שהסוס נרגע, בו-גום ירד מהסוס וכך גם אני.
הוא בדק מה איתי, אמרתי שאני בסדר ושמתי לב שכולם השתחוו אליי איך שהסוס עצר.
הלכתי לעבר הילדה שעכשיו היא מחבקת את אימה שרצה אליה.
"הו-הוד מעלתך!!" צעקה האישה כששמה לב אליי, משתחווה בפניי וכך גם הילדה הקטנה.
"היא נפגעה?" שאל בו-גום לפני שיכולתי לשאול "ל-ל-ל-לא הוד מעלתך" ענתה האיש ובו-גום מיהר לחזור אל סוסו.
"פנו את הדרך!! עכשיו!!" צעקתי על השניים והאמא מיהרה לקחת את הבת שלה הצידה.
משכתי את המושכות והסוס התחיל לדהור.
אחרי כמה דקות של רכיבה הגענו יער, המשכנו לדהור בשביל שהוביל לאיזה מקום כזה גדול ורחב בשטח הפתוח.
השטח מגודר בגדר ויש שם מלא סוסים וחיילים שכולם מיהרו לקוד בפנינו כשהגענו.
מופתעים.
מאוד.
כנראה.
כי שלושה מהם נפלו מהסוסים שלהם.
"הוד מעלתך!!" קראו כולם וקדו אליי עוד לפני שירדתי מהסוס "המפקד!" קראו גם החיילים האחרים, בשמחה.
נחמד להם.
שיש להם מישהו שהם מכירים כבר הרבה זמן ויכולים לסמוך עליו.
רק לי אין.
יש לי אבל טכנית הוא לא נולד עדיין.
ג'ימיני.
כמה שהוא מטומטם, הוא החבר היחיד שלי.
שכחתי את יונגי.
גם יון-יון!
לעולם לא נשכח את יון-יון!
יון-יון!!
לעולם לא אשכחך חבר יקר!!
"הנסיך טאהיונג?" שמעתי את הקול של בו-גום "כן?" שאלתי כשיצאתי מהטרנס על יון-יון, מין יונגי.
"קח" הוא אמר וזרק אליי חץ וקשת "עלה חזרה אל סוסך הוד מעלתך" הוא אמר בחיוך ועלה על סוסו, עליתי גם אני.
"אז... מה עושים?" שאלתי את בו-גום כשהתחלנו לדהור באיטיות "הסוס דוהר במהירות, אנחנו צריכים לפגוע במטרה בזמן הדהירה" הוא אמר והצביע על המטרה.
היו שם חיילים שדהרו על הסוסים שלהם ופתאום הם עזבו את המושכות וכיוונו וירו למטרה אחרי כמה שניות בזמן שהסוס עדיין דוהר!!
אני הולך לעשות את זה גם!?
איך אני אמור לרכוב על סוס בלי ידיים!?
Help?
Someone?
Help me.