◇The Kingdom◇ |Taekook♡|

7

_כללית_
-בנתיים בספינה לג'וסון-
הנסיך ג'ין המשיך לבכות על גורלו המר של אחיו הגדול שנעלם במשך כמעט שנה שלמה עד שהתחיל לשמוע קולות.
טאהיונג.
"ג'ימין..." הוא שמע את טאהיונג ממלמל עם דמעות שנופלות במהירות "ג'ימין..." שוב שמע הנסיך ג'ין.
הנסיך ג'ין ניגב את דמעותיו וניסה להעיר את טאהיונג, שהתחיל לזוז ולהיאבק "יש שם מישהו!!!?" צעק הנסיך ג'ין והמשרתות נכנסו ביחד עם השומרים "תקראו לרופא המלכותי! מייד!!!" צעק ג'ין וניסה להעיר את טאהיונג, בפעם נוספת ללא הצלחה.
כולם יצאו במהירות ובבהלה מהקול הרם של הנסיך השני ג'ין.
"ג'ימין!!!" טאהיונג התחיל לצעוק ולהתפתל, הנסיכים רצו לחדר ביחד עם המלך לאור המילים והלחץ של המשרתות והשומרים.
"ג'ימין..." טאהיונג המשיך ללחוש בדמעות ואחר כך צרח "ג'ימין!!" הנסיך ג'ימין מיהר ללכת לצד אחיו הגדול שקרא לו "טאהיונג היונג, תתעורר" ג'ימין אמר וניער מעט את אחיו עם דמעות בעיניו הדואגות.
"טאהיונג קום" הנסיך ג'ימין אמר אבל טאהיונג המשיך להתפתל ולקרוא בשמו.
הרופא המלכותי נכנס לחדר בריצה והנסיך ג'ין קם ופינה את מקומו כדי שיוכל לבדוק את טאהיונג.
בודק את הדופק שרץ במהירות, בודק את חום הגוף שלו, את ניסיון למצוא את מקור הכאב אך ללא הצלחה.
אז לרגע אחד.
טאהיונג קפץ.
ממש כמו אדם אחוז דיבוק, הוא התיישב כאילו כמעט ולא קרה כלום.
אבל בעיניו ראו את האימה, את הדמעות, את הפחד, את החרדה.
"הנסיך טאהיונג" קרא הרופא המלכותי אבל טאהיונג לא ענה, עיניו ננעלו על הנקודה מסויימת בקיר ולא זזו, הנסיך ג'ימין נגע בכתפו לאחר שקרא בשמו "הנסיך טאהיונג" וטאהיונג מייד הסתכל עליו, מבטו הראה רק דבר אחד.
הקלה.
זה היה רק חלום.
"למה כולם כאן? מה אני עושה פו?" שאל טאהיונג את כל הנוכחים בחדר, יותר מידי.
"איבדת את הכרתך כשדהרת על סוסך, במשך שני יממות נפלת למשכב, הוד מעלתך" ענה הרופא המלכותי "מי אתה?" שאל טאהיונג את הרופא "הרופא המלכותי, הוד מעלתך" ענה הרופא והמלך הורה לו לצאת.
"למה אתם מסתכלים עליי ככה?" שאל טאהיונג את כולם שהסתכלו עליו, לחלקם היו דמעות בעיניים ולחלקם האחר היה הבעת פנים שטאהיונג לא יכל לפענח.
"קראת בשמי" הנסיך ג'ימין אמר לטאהיונג שהסתכל עליו בתהייה עד שהבין, ג'ימין שלו יכול להישמע בשבילם בתור ג'ימין הנסיך.
"אמממ... טעות?" טאהיונג אמר בתור תירוץ אבל הוא לא ממש טוב בלשקר... בעיקר לפנים של ג'ימין.
כולם הסתכלו עליו במבט של 'אתה רציני?' ואז איזה שומר קרא למלך בדחיפות והוא יצא החוצה.
"חלום רע, זה הכל" טאהיונג אמר בחיוך, מקווה שזה באמת חלום, כי זה חלום הרי לא? הוא ישן...
"חלמת עליי טאהיונג?" הנסיך ג'ימין שאל בכמעט דמעות וטאהיונג הנהן לחיוב.
"אני רוצה להיות לבד אם אפשר" טאהיונג ביקש מההנסיכים שהנהנו לחיוב ויצאו החוצה, מגניבים עוד מעט לעבר טאהיונג לפני שיצאו.
ברגע שהדלת נסגרה, טאהיונג נכנע לדמעות.
לראות את החבר הכי טוב שלו מת ככה, נהרג בדרך כזאת... משהו שטאהיונג בחיים לא ירצה לראות.
טאהיונג הרגיש כבר חנוק בחדר הזה, אין לו מושג איפה הוא אך הוא שומע את הציפורים
'אני בטח בדרך לג'וסון' חשב טאהיונג באנחה.
הוא החליט לנגב את הדמעות ולצאת החוצה לנשום אוויר צח.
הוא יצא מהחדר והשומרים והמשרתות קדו בפניו לא משנה איפה היה, עד שמצא את הדרך שהגיעה למעלה ונדהם מהנוף של הים, הציפורים שעפות בשמיים הכחולים.
הוא הלך לקצה הסיפון שבצדדיו עמדו חיילים שמיהרו לקוד אליו ולהשאיר את ראשם מטה מעט.
טאהיונג עמד שם, מחזיק במעקה העץ שמונע ממנו ליפול למים ומסתכל על המים מלמעלה.
הוא לא יודע לשחות אבל זה לא מונע ממנו לאהוב את המים אבל מרחוק.
אחרי מספר דקות של עמידה והסתכלות על המים ועל האופק, טאהיונג הרגיש שזה הספיק לו.
הוא הלך בחזרה לחדרו ובכניסה אליו ראה טאהיונג את הנסיך ג'ין שנראה מתלבט אם להכנס פנימה או להישאר בחוץ.
טאהיונג נזכר במה שראה בחלום ותהה אם זה באמת קרה.
'אני באמת יכול לראות את הזיכרונות של הנסיך טאהיונג?' שאל טאהיונג בראשו והלך לעבר הנסיך ג'ין.
"הנסיך ג'ין" קרה טאהיונג בחיוך קטן ונופף לו, הנסיך ג'ין הסתכל עליו בחיוך נבוך והם נכנסו יחד לחדר.
"ג'ין, דיברנו לפני שיצאתי לקרב עם היפנים?" שאל טאהיונג, הסקרנות גברה עליו.
"אתה זוכר שזה היה הקרב עם היפנים, הנסיך טאהיונג?" שאל הנסיך ג'ין, מופתע לגמרי משני הדברים שאמר.
הקרב עם היפנים וג'ין.
הנסיך טאהיונג אף פעם לא קרא לו בשמו.
"דיברנו נכון?" טאהיונג שאל והנסיך ג'ין הנהן לחיוב כשראשו היה מושפל מטה "למה אתה משפיל את הראש?" טאהיונג שאל את הנסיך ג'ין שענה "אני מצטער, הנסיך טאהיונג".
טאהיונג הופתע, אם זה נכון מה שהוא ראה אז למה שהנסיך ג'ין יצטער? הנסיך טאהיונג הוא האשם.
הוא התנהג אליו כמו כלב ולא כמו אח.
"למה שתצטער?" שאל טאהיונג "אני הוא האשם" אמר וטאהיונג והתכוון כמובן לנסיך טאהיונג, טאהיונג לא אשם. הוא בכלל לא היה שם ודיבר.
הנסיך ג'ין הרים את ראשו במהירות "מה?" שאל הנסיך וטאהיונג ענה "אני התנהגתי אלייך נורא, אמרתי לך מילים לא יפות שחלקם לא הבנתי בדיוק אבל בסדר" טאהיונג אמר והנסיך ג'ין הסתכל "אני הייתי אמור ל-" הנסיך ג'ין בא לומר אך טאהיונג קטע אותו "לא היית אמור לעשות דבר, זאת הייתה ההחלטה שלי לצאת".
"אני מצטער על כל ההתנהגות שלי והיחס שקיבלת ממני לפני שנעלמתי" טאהיונג אמר והתכוון לזה, הוא הרגיש רע בשביל ג'ין על ההתנהגות שקיבל ועוד מאדם שהיה אמור להיות הכי קרוב אליו, אחיו הגדול.
ולא מספיק זה, האח הגדול שלו נראה בדיוק כמוהו.
"אל תרגיש אשם" טאהיונג הוסיף כשראה את המבט המלא דמעות של הנסיך ג'ין "זה אני האשם" אמר ושם את ידו על כתפו של הנסיך.
"הנסיך טאהיונג!! אנחנו נעגון בג'וסון בקרוב!" הנסיך הוסוק פתח את הדלת לפתע בהתרגשות וראה את המחזה שניצב בפני עיניו "מה קרה?" שאל הנסיך הוסוק וטאהיונג מיהר להוריד את ידו מהנסיך ג'ין והנסיך מיהר לנגב את הדמעות.
"כלום! נכון הנסיך ג'ין!?" טאהיונג אמר בחיוך.
"נכון" הנסיך ג'ין אמר גם הוא בחיוך.
"רגע! עוד מעט מגיעים לג'וסון?" שאל טאהיונג והנסיך הוסוק הנהן לחיוב "חוזרים הביתה טאהיונג היונג" אמר הנסיך הוסוק והסתכל על טאהיונג וכך גם ג'ין.
"למה אתם מסתכלים עליי?" טאהיונג שאל בחיוך מובך וגירד בעורפו לאחר שהעיף את השיער בעצבים כדי שיוכל להגיע לעורף שלו.
גורר צחקוקים משני הנסיכים.