הוא היה בשיעור שיקויים, שבדרך כלל השיעור האהוב עליו, אבל הוא לא יכל להפסיק להסתכל על פוטר מכין את השיקוי שלו. היה לו ספר מיושן ומרופט מהארון, אבל בטח משהו מוזר בספר, כי פוטר הכין את שיקויו בביטחון מופרז שמעולם לא היה לו קודם. לולא לא יכל להוריד את עיניו מפוטר, הוא היה צוחק על מצבה המביך של גריינג'ר ועל שיערה המתפרע מרגע לרגע.
השיער של פוטר היה מבולגן ומשקפיו היו עקומים, אבל חיוך קטן התנוסס על שפתיו כאילו הוא עסוק בבדיחה פרטית. דראקו לא ידע למה אכפת לו. ובכן, הוא ידע למה, אבל עדיין לא היה מוכן להתמודד עם מה שזה אומר עבורו. השנה במיוחד. הדבר האחרון שהוא היה צריך היה להיות מוסח על ידי הארי פוטר המחורבן. יותר מהרגיל, כלומר.
בלייז דחף אותו ודראקו קפץ, מסיט את עיניו מפוטר. "מה?" הוא סינן.
בלייז גילגל את עיניו. "אתה אמור לבחוש את השיקוי עוד שש פעמים ופשוט הפסקת."
הוא הוריד את מבטו לשיקוי והחל לבחוש שוב. "יש לי הרבה בראש."
"יש לך רק דבר אחד בראש וזה אותו הדבר שהיה לך בראש במשך שנים."
דראקו גילגל את עיניו ונלחם בסומק שאיים לצוץ על לחייו. "שנים זה הגזמה, זבאני," הוא התפרץ.
"שטויות. אתה אובססיבי אליו מאז השנה הראשונה כשהוא לא לחץ לך את היד."
"אתה גורם לי להישמע כאילו אני איזו כלבה פתטית." דראקו נהם.
"שנינו יודעים שאתה כלבה פתטית," בלייז חייך "במיוחד כשזה מגיע לפוטר."
דראקו לעג והפסיק לערבב. "אתה ממש בלתי נסבל. פשוט תעשה את ההוראות הבאות בזמן שאני אלך להביא עוד מרכיבים."
בלייז עשה זאת, אבל החיוך החכם והיודע לא עזב את שפתיו. דראקו גילגל את עיניו והלך אל הדלפק. הוא לקח צנצנת של אבקת שורש של אספדול, חליטה של לענה, וחופן של ענפי ולריאן והסתובב, נדפק ישר לתוך מישהו.
"לעזאזל!" קרא דראקו, מביט מטה אל המרכיבים שנפלו, "אתה רואה בכלל לאן אתה הולך?"
דראקו משך את עיניו האפורות כדי לראות שזה פוטר שנתקל בו.
"זה אתה שלא מסתכל לאן אתה הולך!" התפרץ פוטר.
ליבו של דראקו צנח. "אתה יודע מה? לא אכפת לי. אין לי כוח לנהל איתך עכשיו ריב חסר תועלת." אמר וחלף על פני פוטר, מתכווץ כדי שיוכל לעבור. הוא צנח על המושב ליד בלייז.
בלייז הרים גבה. "איפה לעזאזל המרכיבים שלנו?"
"זה כבר חסר תועלת, השיקוי שלנו כבר הרוס." דראקו הצביע על הקדרה. "הוא אמור להיות בין כהה לאפור מעושן, לא הכחול שיש לנו עכשיו."
בלייז השפיל מבט לתוך תכולת הקדרה לפני שצנח ליד דראקו.
"מה שלא יהיה, אף אחד ממילא לא יקבל את התערובת הנכונה של השיקוי. מי צריך מזל נוזלי בכלל?"
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•
בסופו של דבר, פוטר היה זה שקיבל את המזל הנוזל. זה זעזע את רוב התלמידים (את גריינג'ר במיוחד) אבל לדראקו לא היה אכפת. אילו זה היה בשנה שעברה, הוא היה מאבד את העשתונות על המחשבה שהפסיד לפוטר בשיקויים. עכשיו הוא פשוט לא היה במצב רוח הזה. מעולם לא היה לו מצב רוח לכלום. נראה היה שהוא פשוט מתעלם מהסביבה. הולך לארוחות, מכריח את עצמו לאכול קצת משהו ואז גורר את עצמו לשיעורים ולבסוף צונח למיטה כדי להצליח לישון לפחות שעה אחת לפני שיתחיל את הכל מהתחלה.
מוחו הפף עבורו למלכודת. הציפיות מהמשימה הקשו גם מאוד. הוא עדיין יכל לשמוע את השריקה של אדון האופל כשאמר לו מה הוא רוצה שיעשה השנה. הוא יכול היה עדיין להרגיש את הסכין החדה והשורטת העוברת על עור ידו. הוא עדיין התעורר וצרח בלילות, משפשף נואשות את הסימן עד כדי כך עד שדם רותח זלג למטה ומילא את כף ידו. עם זאת, לא משנה כמה הוא שרט ושפשף, הסימן הכהה המשיך להישאר שם, בוהה בו מתחת לעורו.
הוא מעולם לא רצה את הסימן, לעולם לא רצה את המשימה שאדון האופל נתן לו. הוא עשה את זה בשביל משפחתו. עבור אביו שהכריח אותו להצטרף לצידו, ועבור אימו שרק ניסתה לשרוד ולדאוג לשלומו. לא רק זה, אלא אדון האופל נשאר גם בביתו.
לא היה לו לאן ללכת כדי להיות בטוח. אפילו הוגוורטס לא הייתה בטוחה. במיוחד תחת עיניו הפקוחות של סנייפ.
דראקו צנח בין בלייז ופנסי בארוחת הערב, אפילו לא טרח להעמיס במקצת על הצלחת שלו אוכל. הוא הניח את ראשו על אגרוף ידו ונאבק לשמור על עיניו פקוחות.
"אתה הולך להתאמן הערב?" שאל בלייז וכאשר דראקו לא הגיב הוא ניער אותו.
דראקו מצמץ ופנה אל בלייז. "מה?"
"אתה בא הפעם להתאמן בקווידיץ'? אתה חייב."
הוא הניד בראשו וקם. "לא. יש לי יותר מידי מה לעשות הלילה. נתראה מאוחר יותר."
"אבל לא אכלת כלום!" פנסי קראה אחריו אבל דראקו התעלם ממנה.
דראקו הלך לספרייה והשתמש בתעודת הרשאה שקיבל מסנייפ; הוא הלך למדור המוגבל. הוא תפס כמה ספרים על רעלים ומוות מסתורי לפני שהתיישב באחד הכיסאות. הוא קרא עד מאוחר בלילה עד שהנר שלו נשרף עד גדם.
לבסוף, הוא הספיק לתחקר על מספר רעלים וקללות שהיו קלות לביצוע והוסתרו בקלות והחזיר את הספרים למדפים. הוא פסע לחדר המועדון של סלית'רין, אורות השחר המוקדמים מסתננים מבעד לחלונות. כשהגיע לחדרו, הוא צנח על מיטתו וסגר את החלונות בהנף שרביט. הוא ישן רק שעה או שעתיים לפני שקולות הבנים האחרים במעונות קמים ומוכנים ליום, העירו אותו.
……………………………………………………....
נגמר הפרק הראשון!
אם יש אי הבנות או משהו, יש לפנות למורתי לאנגלית.
תגיבו מה אתם חושבים עד עכשיו!
*יש לציין שאני אעלה את הפרקים כל יום ראשון ורביעי*
YOU ARE READING
מלחמת שבירת הלבבות • פאנפיק דרארי מתורגם
Fanfiction"אתה יודע מה אני חושב?" הארי רכן מעבר לשולחן. "אני חושב שאתה מפחד. אתה לא לוקח סיכונים כמו הגריפינדורים." הוא לעג. "בבקשה, הגריפינדורים רק עושים את עצמם, הם פחדנים מבפנים." הארי חייך, מתיישב חזרה במושבו. "לא אני." "הוכח זאת." הארי קם והסתובב סביב הש...
