"מה לעזאזל אתה עושה במיטה שלי, פוטר?!" דראקו נהם לתוך אוזנו הישנה של הארי.
הוא היה צועק או דוחף אותו מהמיטה אבל הוא לא רצה ששותפיו לדירה יראו את הארי פאקינג פוטר במיטתו. זה יעורר יותר מידי שאלות והשמועות יתפשטו מהר יותר ממה שדראקו יכול לעצור אותן. הוא לא היה זקוק לדרמה כזו בחייו כרגע.
כשדראקו מצא את הארי במיטתו, הוא חשב שהוא חולם איזה חלום מוזר. ואז כשהדברים התחילו להיות פחות מעורפלים, הוא מיד ניתק את עצמו מהארי. הארי לא הרגיש ודראקו התחיל לחשוב איך להתמודד עם זה. הארי עדיין לא התעורר, אפילו אחרי שדיבר איתו.
דראקו נעץ מבט ודחף את כתפו של הארי. עיניו של הארי נפערו לבסוף והוא הרים את מבטו בבלבול. "מה לעזאזל?" הוא מלמל, משפשף את עיניו בישנוניות.
"אתה שואל אותי מה לעזאזל? למה לדעתך אתה במיטה שלי?"
"גררת אותי לכאן."
"מתוך שינה? מאוד לא סביר."
"זה נכון!" הארי קם על מרפק אחד. "התגנבתי לכאן, רציתי לדבר איתך וראיתי שאתה ישן. התכוונתי לעזוב אבל אז התחיל להיות לך סיוט. ניסיתי להעיר אותך אבל במקום להתעורר, תפסת אותי ומשכת אותי למיטה איתך לפני שנרדמת. לא רציתי להעיר אותך כי נראה שישנת כל כך מעט אז נשארתי."
דראקו עצר. "ישנתי כל הלילה?"
"כן, אני חושב שכן. זה לא קורה לעיתים קרובות? באיזו תדירות יש לך סיוטים?"
"זה לא משנה. אתה חייב ללכת." דראקו אמר והציץ מהווילונות כדי לראות אם מישהו מהשותפים שלו ער. "איך הגעת לכאן בכלל? אתה יודע מה, לא משנה, אני יודע איך."
דראקו קם על רגליו וראה שהסביבה נקייה. "איפה הגלימה שלך?"
"מתחת למיטה."
דראקו שלף אותה החוצה והושיט לו אותו. "בוא נלך."
"אבל אני חייב לדבר איתך, בגלל זה הגעתי אתמול."
"לא כאן. רק תלבש את הגלימה שלך."
הארי ציית והלך בעקבות דראקו אל מחוץ לחדר. הם ירדו לחדר המועדון (שהיה ריק, תודה למרלין) ודראקו פתח את קיר הדלת.
"אתה לא בא?" שאל הארי.
"לאן? אני צריך להתכונן לשיעורים."
"אני צריך לדבר איתך ואני לא סומך על זה שלא תתחמק ממני כל היום."
הארי תפס את דראקו בקדמת חולצתו ומשך אותו מתחת לגלימה ויצא מהיציאה. הם נקלעו בחזרה אל הקיר כדי שלא יפול על הארי. הארי חייך אל דראקו, ידיו עדיין אוחזות בחולצה של דראקו.
"למה אתה כל כך עקשן, פוטר?"
"למה אתה אף פעם לא קורא לי בשמי הפרטי, דראקו?"
"כי אני לא אוהב אותך."
"אתה מנשק את כל האנשים שאתה לא אוהב?"
דראקו חייך. "אני יכול."
"זה מסביר את המוניטין שלך להסתובב." התגרה הארי.
אז דראקו הבין שהם מפלרטטים. חיוך התגנב אל פניו למחשבה. ואז הוא נזכר מי הוא ועם מי הוא נמצא. הם לא יכולים להתקרב אחד לשני. בסופו של דבר שניהם יפגעו.
דראקו ניסה לסוג לאחור אבל הארי הידק את אחיזתו בחולצתו.
"אל תנסה. אני יודע שאתה משתפן כשאתה מנסה לחשוב מה אם אבל זה לא משנה."
"זה כן משנה. אנחנו הולכים להתרסק ולהישרף."
"עברתי דברים גרועים יותר." הארי וחייך וניסה לנשק אותו, אבל דראקו החזיק אותו.
"אתה מתכוון לספר לי על מה לעזאזל רצית להגיד לי?"
הארי נאנח. "רציתי לדבר איתך על מה שאנחנו עושים. אתה מדלג על ארוחות ושיעורים. מתי הייתי אמור לראות אותך?"
"אף פעם. ידעתי שאתה עקשן אבל זו כבר רמה מעל. אמרתי לך שאני לא רוצה לראות אותך. נמנעתי ממקומות שאתה בהם מסיבה כלשהי. תתרחק ממני."
"תראה, לא התכוונתי לעצבן אותך או לגרום לך לאי נוחות..."
"אל תחמיא לעצמך." הוא לעג.
"בלי קשר, אני לא רוצה שהדברים יסתיימו ככה."
"דברים מעולם לא התחילו!"
"אבל רצית את זה."
"זה שקר מוחלט."
"אז למה נישקת אותי?" שאל הארי.
"כדי לזעזע אותך מספיק כדי שתסרב ללמד אותי."
"למה אתה לא יכול פשוט להודות שאתה נמשך אליי?"
"אתה היית מודה בזה?"
"כן," הארי כרך את זרועותיו סביב צווארו של דראקו. "אני נמשך אלייך, דראקו."
נשימתו של דראקו נעתקה בגרונו. "ממתי?"
הארי משך בכתפיו. "אני מניח שאף פעם לא באמת חשבתי על זה עד שנישקת אותי."
ליבו של דראקו הלם בחזה שלו אבל שמר על טון דיבורו כששאל, "תגיד, באופן היפותטי, שנינו הודינו שאנחנו נמשכים אחד לשני, אז אנחנו לא יכולים להתחיל לצאת?"
"אולי לא," הארי קירב את פניו של דראקו אליו. "אבל אנחנו יכולים לחקור את זה בעצמנו. אם זה יתרסק ויישרף אז נחזור להיות אויבים."
"זה יתרסק ויישרף."
"אז למה שלא תהנה מזה כל עוד זה נמשך?" שאל הארי, מבריש עם אגודלו את עצם הלחי של דראקו.
"בינתיים." ענה דראקו.
"זו הדרך שבה אני חי." הארי חייך ונישק אותו.
דראקו רצה להדוף אותו והחזיק את עצמו במרחק אצבע, אבל ידע שזה חסר טעם. לא רק שהארי לא מתכוון לסגת, אלא שלדראקו אין את כוח הרצון להילחם בדחפים שלו יותר. זה הרגיש כל כך טוב. הוא רצה את הארי. יותר ממה שאי פעם רצה מישהו ומאיזו סיבה מטורפת, גם הארי רצה אותו. הם עלולים להתרסק ולהישרף, אבל לפחות הם יכולים להינות לפני הסוף.
YOU ARE READING
מלחמת שבירת הלבבות • פאנפיק דרארי מתורגם
Fanfiction"אתה יודע מה אני חושב?" הארי רכן מעבר לשולחן. "אני חושב שאתה מפחד. אתה לא לוקח סיכונים כמו הגריפינדורים." הוא לעג. "בבקשה, הגריפינדורים רק עושים את עצמם, הם פחדנים מבפנים." הארי חייך, מתיישב חזרה במושבו. "לא אני." "הוכח זאת." הארי קם והסתובב סביב הש...
