הם לקחו את הזמן שלהם ללכת חזרה לטירה. ערפל כבד של צער נפל עליהם והחליף את האנדרנלין שהיה להם לפני. להארי היו רגשות מעורבים לגבי מותו של סנייפ וקיווה שהזכרונות שהוא מחזיק יתנו לו כמה תשובות. הם קפאו כשקולו של וולדמורט הדהד באוזניהם: תאספו את המתים שלכם ותנו לזה להיות הסוף. כל טיפת דם קוסמים שנשפכת היא בזבוז אתה יכול לסיים את זה, הארי פוטר. תפגוש אותי ביער ואף אחד לא צריך למות. יש לך שעתיים.
דראקו הסתכל על הארי. "אתה לא חושב..."
"אנחנו חייבים להסתכל על הזיכרונות של סנייפ." היה כל מה שאמר.
היא שקט כשהם שוטטו לתוך הטירה וראו שכולם התאספו לתוך האולם הגדול. לבו של הארי התכווץ למראה כל הפצועים וההרוגים. אנשים הנהנו לעברו והארי קפא למראה כל הוויזלים מצטופפים סביב מישהו. רון רץ לעברם וג'ורג' משך אותו לחיבוק, מתייפח לתוך כתפו. אז הארי ראה שזה פרד ששוכב על הרצפה. הרמיוני הלכה כדי להיות עם רון אבל הארי לא יכל. הוא הסתובב ואז ראה את לופין וטונקס שוכבים זה לצד זה, ידיהם מושטות זו אל זו גם לאחר המוות.
"הארי..." קולו של דראקו היה רך כשהושיט את ידו ותפס את ידו.
הארי מצמץ לאחור והחל ללכת לכיוון הדלתות. "הזיכרונות של סנייפ יכולים להיות חשובים כדי לסיים את זה לתמיד."
דראקו הנהן ויצא בעקבותיו מהאולם הגדול. הארי היה בהלם ולא רצה להפסיק להתאבל. הוא פחד שאם יעשה זאת, הוא לא יוכל להמשיך להילחם. הוא היה כל כך קרוב לסיים את זה לתמיד. הוא היה צריך לוודא שכל מקרי המוות לא יהיו לשווא. אז הוא המשיך לנוע.
הם הלכו למשרדו של המנהל ועלו במדרגות. הארי ניגש לארון והוא נפתח כדי לחשוף גיגית. הארי שפך את הדמעות של סנייפ לפני שהכניס את פניו למים.
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•
דראקו הבין שכל מה שסנייפ שיתף היה נועד להארי בלבד. הוא התיישב על המדרגות וחיכה שהארי יצא. אחרי כמה דקות, הארי משך את פניו לאחור. הוא ניגש והתיישב ליד דראקו. דראקו כמעט יכול היה לשמוע את הגלגלים מסתובבים בראשו.
"סנייפ הכיר את אמא שלי. הוא גדל איתה ודאג לה." אמר הארי.
"זה לא הכל, נכון?" דראקו שאל אחרי שהארי שתק לרגע.
"סנייפ היה סוכן כפול." הארי ענה. "הוא הצטרף לצד של דמבלדור בניסיון להציל את אמא שלי אבל זה לא עבד כי ההורים שלי נבגדו על ידי זנב תולע. אבל אחרי כל הזמן הזה, סנייפ דאג לי. הסיבה היחידה שהוא הרג את דמבלדור הייתה בגלל שדמבלדור לא רצה שתהפוך לרוצח. וגם בגלל שדמבלדור ידע שזו הדרך היחידה לגרום לוולדמורט לבטוח לחלוטין בסנייפ."
דראקו לא ידע מה לומר. זה היה הרבה לעכל. אחרי כל החרא שסנייפ עשה להם במיוחד השנה, קשה היה להאמין שהוא דאג להם.
"הארי -"
"זה הרבה לעכל." קטע אותו הארי. "תוכל לתת לי דקה? אני אפגוש אותך בקרוב באולם הגדול."
"בטח." דראקו קם. "אם זה מה שאתה רוצה."
הארי קם ומשך את דראקו פנימה לנשיקה. "תודה. אני מעריך את כל מה שעשית."
דראקו לא אהב איך שזה נשמע כמו פרידה.
"הארי -"
"אני אראה אותך בקרוב." אמר הארי וחייך בשקט.
עיני האזמרגד של הארי נצצו מדמעות ודראקו הושיט יד כדי לנגב אחת.
"תבטיח לי שלא תעשה שום דבר טיפשי."
"אני מבטיח." הארי נישק אותו שוב. "אני אוהב אותך."
"גם אני אוהב אותך."
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•
הארי שנא לשקר לדראקו אבל זו הייתה הדרך היחידה. הוא ידע שאם דראקו ידע מה הוא עומד לעשות, דראקו יעצור אותו. לכן, אף אחד לא יכול היה לדעת שהוא עומד להסגיר את עצמו. היה רק אדם אחד שהוא צריך לדבר איתו כדי שההקרבה שלו לא תהיה לשווא. באמצעות גלימת ההיעלמות שלו (שאחסן בפינה נסתרת לפני שנכנס חאולם הגדול לפני כן) הוא התגנב למטה עד שמצא את נוויל.
"נוויל." אמר הארי, הוריד את הגלימה.
נוויל קפץ והסתובב. "בשם מרלין, הארי, כמעט עשית לי התקף לב!" ואז הוא הסתכל עליו בחשדנות. "לאן אתה הולך, לבד?"
"הכל חלק מהתוכנית." ענה הארי. "יש משהו שאני צריך לעשות. תקשיב - נוויל -"
"הארי!" נוויל נראה פתאום מפוחד. "אתה לא חושב להסגיר את עצמך, נכון?"
"לא." הארי שיקר בקלות. "ברור שלא...זה משהו אחר. אבל יכול להיות שאני אצטרך להיות מחוץ לטירה זמן מה. אתה מכיר את הנחשה של וולדמורט? יש לו נחשה ענקית... קוראים לה נגיני."
"שמעתי עליה, כן... מה איתה?"
"היא חייבת להיהרג. רון והרמיוני יודעים את זה, אבל למקרה שהם..." הארי היסס ואז המשיך. "למקרה שהם עסוקים - ותהיה לך הזדמנות -"
"להרוג את הנחשה?"
"תהרוג את הנחשה." חזר הארי.
"בסדר. אתה בסדר, נכון?"
"אני בסדר. תודה, נוויל."
נוויל אחז בפרק כף ידו כשהארי רצה להמשיך הלאה.
"כולנו נמשיך להילחם, הארי. אתה יודע את זה."
"כן, אני..." הארי נחנק מדבריו.
נוויל רק הנהן וטפח על גבו של הארי לפני שהלך לחפש גופות נוספות. הארי לבש בחזרה את הגלימה ופנה אל היער.
'אני מוכן למות.'
YOU ARE READING
מלחמת שבירת הלבבות • פאנפיק דרארי מתורגם
Fanfiction"אתה יודע מה אני חושב?" הארי רכן מעבר לשולחן. "אני חושב שאתה מפחד. אתה לא לוקח סיכונים כמו הגריפינדורים." הוא לעג. "בבקשה, הגריפינדורים רק עושים את עצמם, הם פחדנים מבפנים." הארי חייך, מתיישב חזרה במושבו. "לא אני." "הוכח זאת." הארי קם והסתובב סביב הש...
