דראקו פגש את הארי ליד האגם השחור. הפעם הוא היה לבוש כראוי למזג האוויר. הוא הידק את הצעיף שלו סביב צווארו ונכנס לתוך העצים. הארי קם כשראה אותו.

הארי תפס את הצעיף של דראקו ומשך אותו למטה לנשיקה. "יש לי הפתעה בשבילך," הוא אמר.

"אה?"

הארי הרפה ממנו והלך מאחורי העצים. כשחזר, הוא החזיק שני מטאטאים. דראקו חייך.

"חשבתי שנוכל לעוף מסביב," אמר הארי והושיט לדראקו מטאטא.

"תודה."

"עכשיו, בוא נגלה אם הפסקת הקווידיץ' הזו עשתה אותך חלוד."

דראקו עלה על המטאטא שלו. "מוכן למירוץ? אלא אם כן אתה מפחד, פוטר?"

הארי חייך. "היית רוצה." ואז הוא טס לשמיים.

דראקו עקב אחריו. הוא שכח כמה הוא התגעגע לזה. התגעגע לרוח בשיער ולתחושה המרגשת של להיות כל כך גבוה. דראקו לא זכר שחייך כל כך הרבה בחייו. הארי התחיל להשוויץ אבל דראקו עמד באתגר, והציג טריקים שלמד משנים של משחק קווידיץ'. הוא קם על רגליו, מתאזן על המטאטא מעל האגם. דראקו פנה להשוויץ מול הארי אבל איבד את שיווי המשקל שלו. הוא התנדנד ונפל מהמטאטא שלו.

המחשבה שעברה בראשו של דראקו כשהוא נפל הייתה עד כמה הנפילה הייתה מושכת. הוא היה במרחק סנטימטרים אחדים מהמים כשהארי תפס בזרועו והניף אותו על המטאטא מאחוריו. זרועותיו של דראקו נכרכו סביב מותניו של הארי כשהוא טס לכיוון החוף. הם נחתו והארי הסתובב לחייך אליו.

"קצת חלוד, הייתי אומר."

דראקו צחק. "לא, זה המטאטא שהיה חלוד."

"מטאטא חלוד שמאדם הוץ לא תראה עוד."

"הנבחר גנב? כמה מזעזע."

החיוך של הארי התרחב. "ידוע שאני מפר חוקים מתי שמתחשק לי."

"או אם זה למען הכלל, כמובן."

"גם." הארי נישק אותו. "אבל הייתי שובר הרבה חוקים כדי לגרום לך לחייך ככה שוב."

°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•

"אתה נראה הרבה יותר טוב," הבחין בלייז כשהם הלכו לכיתה.

"אני גם מרגיש הרבה יותר טוב." הודה דראקו.

השבועות האחרונים ביחד עם הארי עשו פלאים לבריאותו. הוא ישן הרבה יותר בלילות. המחשבה על הארי בדרך כלל הרחיקו את הסיוטים. הוא עדיין קיבל אותם מידי פעם, אבל המחשבה על הזמן שלו עם הארי הצליחה להרגיע בדרך כלל את הסיוטים. הוא גם אכל יותר, מה שגם נבע מהארי. בכל פעם שהם היו נפגשים, היה להארי אוכל בהישג יד. דראקו התחיל לעלות קצת במשקל, אז הוא כבר לא נבלע בתוך חלוקי בית הספר והחליפות שלו.

אם זה היה יקום אחר, דראקו והארי היו יכולים להיות זוג נורמלי ומאושר. זוג שלא צריך להתגנב החוצה בלילה ולהתנשק רק בפינות חשוכות ובארונות. ביקום אחר, הוא יוכל לספר לכולם שהארי רק שלו. אבל, דראקו פשוט היה מרוצה לקבל את הארי בכלל.

"אני שמח שהדברים מסתדרים." אמר בלייז.

"לעת עתה."

בלייז גילגל את עיניו. "לא צריך לחשוב שלכל דבר יש סיום."

"זה יותר מציאותי ככה."

"אבל זו דרך מחורבנת להסתכל על דברים. אתה לא יכול פשוט להעריך את העובדה שאתה מאושר?"

"אני כן." טען דראקו. "אבל אני יודע שהמשימה הזאת תהרוס את הכל."

"אם תעשה אותה."

זה היה תורו של דראקו לגלגל את עיניו. "אתה יודע שאין לי ברירה. זו המשפחה שלי שאנחנו מדברים עליה. אני לא אתן להם להיפגע רק כי הייתי פחדן."

בלייז נאנח. "בסדר. אני לא מנהל את הוויכוח הזה איתך שוב. רק תחזיק מעמד במערכת היחסים הזו כל עוד אתה יכול. אתה צריך אותה."

°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•

הארי הרגיש מאושר עד גיחוך לאור העובדה שמקור השמחה הוא דראקו מאלפוי. למרות שהוא נאלץ לחזור למציאות כשהיה עם חבריו. רון עדיין כעס עליו, אם כי לא עד כדי כך שהוא יתעלם ממנו לחלוטין. רון דיבר איתו רק כשזה היה הכרחי וכנראה הסתובב איתו רק בגלל הרמיוני. אף אחד מהם לא העלה מה קרה אבל הארי ידע שזה מכביד עליהם.

"החבר הסודי הזה זה לא רק חבר?" פלט רון.

כולם ישבו בחדר המועדון ועבדו במשימות שונות.

הארי סגר את ספרו עם החיבור הגמור למחצה בפנים. "למה אתה מתכוון?"

"אתה לא מספר לנו כי אתה יוצא עם מישהו? מישהו שנמצא בסלית'ין בהתחשב שבלייז מכיר את האדם הזה?"

הארי ניסה להסתיר את ההלם שלו. "מה גורם לך לחשוב ככה?"

רון נראה מתוסכל והביט אל הרמיוני לעזרה.

"זה הדבר היחיד שהגיוני. הדבר היחיד שיכולנו לחשוב עליו שתשמור מאיתנו." אמרה הרמיוני.

"אנחנו חברים, לא אמורים להיות סודות ביננו."

"כמו הסוד ששניכם דלוקים זה על זה?" הארי התנפל. "נכון, שניכם מאוד בטוחים לגבי זה, אבל אף אחד ממכם לא אמר לי."

השניים הסמיקו מאוד.

"זה שונה." פלט רון.

"זה לא," אמר הארי. "ומותר לי לשמור סודות בדיוק כמוך."

לפני שחבריו הספיקו לומר משהו אחר, הארי תחב את הספר שלו בתיק ופנה לספרייה.

מלחמת שבירת הלבבות • פאנפיק דרארי מתורגםWhere stories live. Discover now