דראקו מצא את הארי על הגשר המשקיף על האגם השחור מול הטירה. הוא בהה עם שרביט הבכור בידו.
"אני צריך להרוג אותך, פוטר." נהם דראקו.
הארי הסתובב וגיחך. "דראקו, אני כל כך שמח שאתה בסדר."
דראקו עצר מול הארי ותפס את החלק הקדמי של חולצת הטריקו הרופפת שלו בשני אגרופים. "אתה קצת עצבני ועצוב, ואז עוזב להקריב את עצמך מבלי להיפרד." דראקו הרגיש איך פניו הופכות אדומות יותר כשהכעס שטף אותו.
"אם אני זוכר נכון, הדבר האחרון שאמרתי לך היה 'אני אוהב אותך'."
"כן, אבל לא אמרת לי שאתה הורג להרוג את עצמך!" דראקו ממש התעצבן מההתנגות השלווה של הארי.
"כי היית עוצר אותי."
"זה מה שהייתי צריך לעשות! זו הייתה תוכנית מטופשת!"
הארי חייך. "כן, אבל זה עבד."
"אתה בלתי נסבל." דראקו נהם.
הארי עטף את צווארו של דראקו בזרועותיו. "אני מצטער, אבל אפשר לעבור לחלק שבו אנחנו מתחבקים ומתנשקים? כי באמת התגעגעתי אלייך."
"אני צריך לגרום לך לסבול."
הארי חייך, מעביר את אצבעותיו לאורך עורפו של דראקו.
"אתה לא התגעגעת?"
"אני כן." הוא נהם ואז נישק אותו.
הארי סבך את אצבעותיו בשערו של דראקו ודראקו הרפה מהחולצה של הארי כדי לכרוך את זרועותיו סביב מותניו וללחוץ את ידו על גבו התחתון של הארי, ולהביא אותו קרוב אליו. בשם מרלין, דראקו אהב את זה. והם לא היו צריכים לדאוג מי צופה יותר. הם היו בטוחים.
מישהו כחכח בגרונו. דראקו תכנן פשוט להתעלם מהם אבל הארי נסוג. דראקו נאנק ופנה לראות את רון והרמיוני.
"ורק חשבתי שנקבל קצת זמן לבד פעם אחת." רטן דראקו.
"עוד מעט." הבטיח הארי ואז הסתכל על חבריו. "מה שלום שניכם?"
"טוב יותר מתמיד." השיב רון. "אני פשוט שמח שהכל נגמר."
הרמיוני הנהנה והביטה אל השרביט שבידו של הארי. "האם זה -"
"שרביט הבכור. טום חשב שהוא שייך לאדם שהרג את דמבלדור אבל זה בעצם שייך לאדם שפירק אותו מנשקו." הארי הביט בדראקו. "זה היה שלך עד שאביך אחז בשרביט שלך ואז פירקתי אותו מנשקו."
"אז זה שלך?" רון שאל. "מה אנחנו הולכים לעשות עם זה?"
הרמיוני נתנה בו מבט חד. "אנחנו?"
"אני רק אומר, זה שרביט הבכור. השרביט הכי חזק שקיים."
הארי הסתכל על הרמיוני. "יש לך עדיין את חלקי השרביט שלי?"
היא הנהנה ושלפה אותם מהתיק שלה. הארי לקח אותם והחזיק אותם ביד אחת. הוא השתמש ביד השנייה כדי להטיל כישוף תיקון. הוקל לו כשזה עבד.
"אני מעדיף את השרביט שלי." הארי ענה. "אני חושב שזה יהיה הכי טוב לכולם אם הכוח העצום של שרביט הבכור ימות איתי. אני הולך להחזיר אותו לקברו של דמבלדור."
רון נראה מאוכזב. "באמת?"
"אני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות." אמרה הרמיוני.
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•
דראקו התחיל להיות מתוסכל. כולם רצו לדבר עם הארי ולהביע את התודה והברכות שלהם. כל מה שדראקו רצה לעשות זה להיות לבד עם החבר שלו ולהשלים את הפער אחרי שהיו רחוקים חודש זה מזה. אז, כשהם היו לבד לרגע, דראקו זרק עליו את גלימת ההיעלמות שלו (שאותה לקח ממקום המחבוא שלה באולם הגדול כשמעריציו של הארי תפסו אותו).
"מה אתה עושה?" שאל הארי. "ואיפה מצאת את הגלימה שלי?"
"ברגע שגיליתי שאתה הולך להקריב את עצמך, רצתי אחריך. ראיתי את הגלימה שלך בכניסה ליער ממש לפני שראיתי את וולדמורט ואוכלי המוות חוצים את הגשר וידעתי שאיחרתי מידי." לבו של דראקו התכווץ מהזיכרון. "ואני שם עלייך את הגלימה כי אני אנוכי ואני רוצה אותך רק לעצמי."
"דראקו -"
"אתה יכול לעשות מסיבת עיתונאים מאוחר יותר. קדימה." דראקו תפס את ידו של הארי וגרר אותו החוצה.
אבל הוא קפא כשהגיע לקדמת הטירה. הוריו חיכו לו. הם הרימו את מבטם כשיצאו החוצה ואמו של דראקו חייכה.
"דראקו!" היא צעדה קדימה ודראקו התקשח.
היא ניסתה לחבק אותו אבל דראקו התרחק. "מה את רוצה, אמא?"
היא בלעה רוק בחוזקה. "אני רוצה את הבן שלי בחזרה. אני מצטערת על הכל אבל..."
"אבל עשינו מה שהיינו צריכים לעשות." אמר אביו.
"שמעתי את זה כבר." השיב דראקו ביובש.
הארי הוריד את הגלימה, מה שגרם להוריו של דראקו לחזור אחורה בהפתעה. הארי הניח יד על זרועו של דראקו.
"אתה רוצה שאני אלך?" הוא שאל בשקט.
"זה הם שצריכים לעזוב." ענה דראקו.
"בבקשה, דראקו." התחננה אמו. "לא נוכל לפתור את זה?"
"לא עכשיו." אמר דראקו, הפעם קצת יותר בנחמדות. "אני צריך זמן."
היא הנהנה בחגיגיות. "בסדר, מתוק."
דראקו הסתובב לעבר הארי ואחז בידו. "בוא נלך."
הם חזרו אל הטירה אבל דראקו לא היה ממש בטוח לאן ללכת. הוא גם לא ממש חשב לאן ללכת כשהם יצאו. פתאום הובן לו שאין לו לאן ללכת.
"דראקו?" הארי סובב את הארי כך שעמד מולו. "אתה בסדר?"
"רק הבנתי שאין לי לאן ללכת. אנחנו כל הזמן הולכים כבר חודשים ואני מניח שאף פעם לא באמת חשבתי על מה שיבוא אחר כך."
הארי לחץ את ידו. "אנחנו יכולים להישאר בכיכר גרימולד בינתיים. ואז נוכל לחפש בית בשבילנו. ביחד."
דראקו חייך בשקט. "מי אמר שאני רוצה לעבור לגור איתך?"
הארי משך את כתפיו וחייך. "אני. כי אתה אוהב אותי."
"קשה להתווכח עם ההיגיון הזה." דראקו חייך ומשך את הארי פנימה לנשיקה.
YOU ARE READING
מלחמת שבירת הלבבות • פאנפיק דרארי מתורגם
Fanfiction"אתה יודע מה אני חושב?" הארי רכן מעבר לשולחן. "אני חושב שאתה מפחד. אתה לא לוקח סיכונים כמו הגריפינדורים." הוא לעג. "בבקשה, הגריפינדורים רק עושים את עצמם, הם פחדנים מבפנים." הארי חייך, מתיישב חזרה במושבו. "לא אני." "הוכח זאת." הארי קם והסתובב סביב הש...
