רסיסי סיפורים

ניגונה של וסטרה

וסטרה פסעה בעדינות אל קרחת היער, אצבעותיה רקדו סביב מיתרי הציטרן, נגינה נעימה בקעה ממנה, אור קלוש הקיף אותה, וסטרה החלה להמהם עם הניגון,הפרחים שלרגליה החלו להיפתח, הדשא בהק בצבע חד יותר, אור השמש עצמו הפך זוהר יותר סביבה.

ציפור צבעונית ירדה מאחד העצים ונחתה ברכות על קצה הציתרן, וסטרה ציחקקה בעדינות, קולה מהדהד למרחק, "הבאת לי חדשות ולו?" לחשה בעדינות, כאילו לא רצתה להפריע לנעימה שניגנה.
הציפור צייצה קלות והושיטה לוסטרה את רגלה הזעירה, גליל פצפון חובר אליה בחוט עדין.
וסטרה התיישבה בעדינות על הרצפה, מניחה את הציתרן לידה, הנגינה שניגנה עצרה, אך וסטרה המשיכה להמהם, היא הרימה את הציפור בכף ידה האחת ובשניה השתמשה כדי לשחרר את ההודעה, הנגינה שהמהמה הפכה סקרנית כשפרשה את המגילה הזעירה וקראה את תוכנה "ובכן ולו? את מוכנה לצאת להרפתקה?" שאלה.
הציפור צייצה בשמחה, קופצת אל כתפה של וסטרה, שנעמדה והרימה את הציטרן, היא פרטה מספר תווים עדינים והציתרן החל לשנות את צורתו, מוזיקה עדינה המשיכה להדהד סביב עד שהפך הציתרן ללירה קטנה, וסטרה עצמה את עיניה ואז פקחה אותם באחת,אצבעותיה רוקדות על המיתרים בזריזות, נגינה עליזה והרפתקנית עלתה מהלירה, ולו החלה לקפץ על כתפה של וסטרה בשמחה, הנגינה האיצה במהירות עד שלפתע כאילו נמשך כל הצבע מהיער, העצים נראו חומים והשמיים נראו אפורים באופן על טבעי,חור של אור הופיע מול וסטרה והיא חייכה, "שלום לך הרפתקה!" אמרה ופסעה אל תוך הפתח.

חלק 2

וסטרה יצאה מהשער אל ביצה אפרפרה, חורבות אבן ישנה משונות הזדקרו מהמים, וסטרה נעצה מבט נוקב  בולו, "זאת אמורה להיות בדיחה?"

הציפור צייצה בעדינות וקפצה על הלירה, "מה אני אמורה לנגן?" שאלה וסטרה.

ולו צייצה נגינה איטית ואז קפצה שוב. וסטרה נשמה עמוק ועצמה את עיניה, היא הניחה את אצבעותיה על המיתרים, נגינה עצובה ומסתורית עלתה ממנה, תמונה של עיר עתיקה קורסת תחת הרעב והעוני עלתה בראשה של וסטרה.

עשרות אורות תכולים זינקו באחת מהמים, נגינת חליל עדינה עלתה מהם, "וואו" לחשה וסטרה, האורות החלו להסתחרר סביבה, נגינת החליל שלהם התחברה לניגונה של וסטרה ויצרה ניגון עתיק, "מצאי את טווה המנגינות" מצאי אותו, מצאי את טווה המנגינות" לחשו האורות.

"איפה?" לחשה וסטרה, מוקסמת.

"לכי אל באר הסודות," הדהדו הקולות. "הבאר תוביל אותך אל הטווה, חפשי את טווה המנגינות." ואז, באותה מהירות שבה הופיעו, האורות זינקו לתוך המים בקול התזה עדין ונעלמו.