"אבל דוד ברנדון!" התאוננה סופי.
"אני מצטער סופי," אמר הדוד. "אבא אמר שאי אפשר היום."
"אבל אני חייבת ללכת!" רגזה. "החתולים צריכים אותי!"
"החתולים יסתדרו גם בלי שתשחקי איתם, גברת. ה. חולה ואנחנו לא רוצים שתידבקי. אמר הדוד.
"אני לא משחקת איתם!" צעקה סופי. "אני מטפלת בהם ואני מאכילה אותם ואני מלטפת אותם והם צריכים אותי!" צעקה, דמעות של רוגז נצצו על פניה הצעירות.
"אוי סופי, " התרכך הדוד. "אני באמת מצטער ואבל אנחנו לא יכולים ללכת, את רוצה שאולי אקריא לך סיפור במקום?" הציע.
"טוב" ענתה סופי ברוגז.
"את רוצה לבחור את הספר בעצמך?" הציע הדוד.
"כן!" זרחה סופי, כעסה מתפוגג במהירות, היא רצה אל מדף הספרים והוציאה ספר גדול ועליו מתנוסס ציור דרקון גדול, הכותרת 'אגדת קוטל הדרקונים' נכתבה מעליה באותיות זהב.
"את בטוח שזה הספר שאת רוצה?" שאל הדוד, מופתע.
"כן!" השיבה סופי. "אני אוהבת דרקונים!" צעקה ונופפה בחרב דמיונית.
"הבחירה שלך, אבל אני חייב להזהיר אותך שבספר הזה לא תהיה נסיכה במגדל."
"אני רוצה את הספר הזה!" התעקשה סופי.
"שבי אם כן, והבה נתחיל בהרפתקה." הכריז הדוד בתיאטרליות.
סופי התיישבה בהתרגשות, עיניה הגדולות מתמלאות בציפייה. "לפני שנים רבות, בממלכת סלונה הרחוקה..." פתח הדוד, עיניו זורחות באושר של מספר סיפורים.
סופי הייתה הקהל במושלם לאגדה מלאה מעשי גבורה כמו זאת, היא השתנקה בתדהמה בכל המקומות הנכונים וצפתה בעונג בעוד דודה מתאר את המקומות הנידחים כמו מספר סיפורים מנוסה; כשסיים להקריא וסגר את הספר בעדינות נעצה בו סופי מבט מאוכזב, "מה כבר נגמר?" שאלה.
"כן" נאנח הדוד. "כל סיפור נועד להיגמר, אבל הטובים ביותר, כמו זה, נותנים לך לדמיין את ההמשך בעצמך.
"אני אוהבת את הסיפור הזה!" הכריזה סופי וחיבקה את כתפו של דודה, "אתה הדוד הכי טוב בעולם" הוסיפה בשקט.
הדוד חייך קלות, רגש מרפרף בעיניו, אך עוד לפני שהספיקה לצוף דמעה בעינו נפתחה דלת הבית, "סופי חמודה! חזרנו!" קראו הוריה של סופי.
סופי התנתקה מהחיבוק ומיהרה אל הוריה. "אבא! אמא!" צווחה בהתרגשות.
"איך היה לך עם דוד ברנדון?" שאלה אמה.
"הכי טוב בעולם!" התלהבה סופי, "הוא הקריא לי סיפור והייתה שם ציפור אש קסומה וערפד מפחיד ודרקון מרושע ובסוף קונרד מת אבל אז הוא חזר והוא ניצח וזה היה הסיפור הכי טוב בעולם!" צווחה.
אמה הנהנה כמו שהורים נוהגים להנהן, "בואי ניתן לדוד ברנדון לנוח קצת בסדר?" אמרה ופנתה אל דוד ברנדון, "תרצה לשתות משהו קטן לפני שתלך?" הציעה.
"אני אשמח לתה, תודה מרידה. " ענה ברנדון.
אביב של סופי, דייב, נשען אל ברנדון בחיבוק קטן, "תודה אח קטן, ממש הצלת אותנו." לחש. "אין לי מושג איך הצלחת להרגיע אותה ככה." הוסיף בחיוך.
ברנדון צחקק, "אין מה שסיפור טוב לא יכול לעשות. והתענוג כולו שלי, גידלת נשמה נפלאה דייב." אמר.
דייב צחקק במבוכה, "יש לך דרך משונה להגיד דברים." אמר. "סופי היא בהחלט הבת הטובה ביותר שנוכל לבקש לעצמנו."
אז הנה הרסיס שהזכרתי בחפירות, מי שלא נמצא בספר החפירות שלי מה אתם עושים?! בואו מיד אחרי שתתנו כוכב לפרק הזה. אין לי הרבה מה לומר על הרסיס הזה, אני חושב שעשיתי עבודה די טובה בלהעביר הכל והוא אפילו די ארוך ביחס לאחרים (420 מילים!) , כתבתי אותו בהתחלה באנגלית אז אני מקווה שתרגמתי טוב את מה שרציתי להעביר, הערות, ביקורת, תיקונים מוזמנים לכתוב בתגובות. הקטע הזה יעלה גם בזרוק לי מילה כי במקור הוא עלה ממילה שזרק לי חבר ואם אתם לא מכירים את זרוק לי מילה בואו לשם, יהיה כיף!
בייייייי
או והקטע המקורי באנגלית יעלה כנראה מחר אחרי קצת עריכה.
YOU ARE READING
רסיסי סיפורים
General Fictionבריק שבין העולמות מסתחררים להם רסיסי סיפורים, מנצנצים באור יקרות בחשכת הנצח. הם לוחשים לנו על מקומות רחוקים, קסם ומיסתורין, תרבויות עתיקות וטכנולוגיות מפותחות. מעטים בלבד זוכים לבקר בהם ועם ביקורם מתחיל העולם לנוע, דמויות נוספות נבראות, העולם מתרחב...
