"זאת הייתה תאונה!" צעק תיאו, שני זקיפי סלע גוררים את גופו המשתולל. הזקיף השמיע קול שהזכיר מפולת סלעים, "להיתפס בהחלט הייתה תאונה מצערת מסיג גבול קטן." אמר, משועשע. תיאו המשיך להיאבק בכל כוחו אך גופי האבן הכבדים של הזקיפים אפילו לא רעדו.
אחרי כמה דקות של מאבק חסר תוחלת הם נעצרו ופנו אל קיר המחילה החלק, "אנחנו עמוקים מספיק." אמרה הזקיפה השנייה, קולה מזכיר צלצול גבישים. הזקיף הזכר אגרף את ידו עשוית הקריסטל והלם בדופן המנהרה בעוצמה. רסיסים של שיש ניתזו לכל כיוון, שורטים את גופו של תיאו וניתזים חזרה מגופם הסלעי של שני הזקיפים. הזקיף הלם בקיר פעם נוספת, פותח מעבר צר למחילה אחרת. "תהנה לגווע ברעב מסיג גבול קטן!" אמר הזקיף והשליך את תיאו אל תוך המבוך המתפתל מבעד לקיר. הזקיפה הלמה בקרקע בתנועה חלקה, גורמת לאבן לעלות וללכוד את תיאו בצד השני.
תיאו מצמץ בייאוש, מנסה להסתגל לתאורה הקלושה שהפיצו מספר גבישים ששובצו בקרקע. שני צידי המחילה נראו כמעט זהים לחלוטין, תיאו נאנח ושלף סכין שהוסתר במגפו. הוא רכן אל גביש שנמצא לרגליו והחל לחלץ אותו מהסלע בו קובע. ברגע שניתק הגביש מהסלע המנהרה רעדה באלימות, תיאו נאבק לשמור על יציבות בעוד הקרקע שעליה עמד נרעדה והתרוממה מעלה. תיאו הושלך לאחוריו ובהה בחרדה ביצור בעל ארבע רגליים עשוי אבן מתרומם מהאדמה עליה עמד לפני רגעים ספורים, הגבישים הזוהרים מבצבצים מגב היצור. היצור התקדם לעברו בכבדות של סלע, מרעיד את האדמה. תיאו המבוהל השליך את הגביש שעקר אל המפלצת שפנתה אל הגביש ורחרחה אותו בקול שורק, היצור בלע את הקריסטל בלי להסס והסתובב לאחור, נעלם בפיתול המנהרה. תיאו נשם ברעד, ליבו ממשיך להלום בחוזקה. הוא נעמד באטיות, מבריש את האבק מבגדיו והתחיל להתקדם הרחק מהיצור הסלעי. גבישים ואבני חן מעשרות סוגים שונים בצבצו מתוך קירות הסלע שעל פניהם חלף תיאו, חלקם מספקים אור קודר. אחרי זמן שנדמה כמו נצח במנהרות החשוכות התרחבה המנהרה, קריסטלים זוהרים באלפי צבעים שובצו בתקרה, מאירים את המקום. עשרות גבישים היו מפוזרים על הרצפה, מנותקים מכל יצור אבן. תיאו נשם בהקלה, משפשף את עיניו שצרבו מעייפות אחרי הליכה ארוכה בחושך. הוא הרים כמה שיותר אבני חן מהקרקע ותחב אותם לכיסיו בחמדנות. אולי המקרה המצער בעיר השיש יתגלה כרווחי, קיווה. תיאו המותש התיישב על רצפת האבן נרדם בשניות ספורות.
תיאו התעורר לדחיפות מציקות בצד גופו, כשפקח את עיניו קלט לטאה גדולה עשויה סלע נוגחת בכיסו מלא אבני החן. הוא בהה בטמטום ע שלפתע קלט. "את רוצה את האבנים?" הוא שאל והוציא גביש כחול מכיסו. הלטאה השמיעה קול משונה וחיכתה בסבלנות עד שתיאו הושיט לה את האבן. הלטאה בלעה את הקריסטל בהתלהבות וחיככה את ראשה בחיבה בגופו של תיאו. "את אוהבת לאכול אבנים לטאה קטנה?" צחקק תיאו וליטף את הלטאה שהשמיעה בתגובה קול גרגור סלעי. תיאו קם על רגליו וחברתו הזוחלת מיהרה בעקבותיו בהתלהבות.
זה היה הקטע האחרון שלנו למרתון פוריםםם ממש מקווה שנהניתם. אני ממש שמח שהמרתון הזה יצא לפועל למרות שהוא היה קצר, מאוד נהניתי לכתוב את כל הקטעים האלה והלחץ זמנים ממש גרם לי להשקיע.
אני מרוצה מהסוף של הקטע הזה הרבה יותר מהסיום המקורי שכתבתי שקצת משאיר את תיאו למות לבד במבוך, אם יש לכם טיפים על איך לסגור קטעים אני ממש אשמח כי זה תמיד קצת קשה לי.
אם אהבתם אל תשכחו לתת כוכב ואם אתם אוהבים את הקטעים תמליצו למי שיכול להיות מעוניין. התמיכה הזאת ממש עושה לי מצב רוח להשקיע בכתיבה, ואני ממש מעריך את זה. אני הייתי סרפנט וכאן מסתיים מרתון פורים 2023, ביייייי!
נ.ב: אני ממש אשמח להמלצות לסיפורים, מי שמכיר משהו מעניין יותר ממוזמן להגיד לי אני אשמח לחזור לקרוא פה כמו שצריך.
YOU ARE READING
רסיסי סיפורים
General Fictionבריק שבין העולמות מסתחררים להם רסיסי סיפורים, מנצנצים באור יקרות בחשכת הנצח. הם לוחשים לנו על מקומות רחוקים, קסם ומיסתורין, תרבויות עתיקות וטכנולוגיות מפותחות. מעטים בלבד זוכים לבקר בהם ועם ביקורם מתחיל העולם לנוע, דמויות נוספות נבראות, העולם מתרחב...
