רסיסי סיפורים

צל הים

רעמים התפוצצו במרחק, רוחות אדירות טלטלו את הספינה בעוצמה, מאט נרעד, שום צליל לא נשמע מלבד הסופה. עננים התערבלו בעוז, ממטירים גשם קפוא על הנער הרועד. הוא התכווץ, מהדק אל גופו את השמיכה הדקיקה. לפתע הבזיק ברק, מאיר את הסיפון באור בוהק. מאט בהה בעיניים פעורות לרווחה בברק שקרע את העננים, מתפצל וממלא את האוויר בעשרות קווים משוננים של אור. ואז העולם עצר, הגשם הפסיק להכות בקולות נקישה בקרשי הספינה, דממה לא טבעית השתררה על פני הים. מאט בהה בפליאה בטיפות הגשם התלויות באוויר, מנצנצות באורו של הברק.

"מהר" הדהד קול נוגה בראשו, "אין לי הרבה זמן"

מאט הסתובב בבהלה, "מי שם? מה קורה פה?" הוא צעק.

"אין זמן" אמר הקול. "לא אוכל להציל את כולכם"

"מי את?" שאל מאט בחשדנות. "להציל אותנו ממה?"

"היא מגיעה" אמר הקול, מתמלא דחיפות בהולה. "קח את זה" לשון ברק זעירה ניתקה מהברק האדיר, מזדחלת אל כיסו של נער הסיפון המבוהל.

"אני מצטערת" אמר הקול. "הכוח שלי מוגבל במים האפלים האלה"

מאט שלח יד אל כיסו, שולף מצפן פליז פשוט, עדיין חמים מכוחו של הברק. הוא פתח אותו, אור זורח פעם בתוכו.

"אל תיתן לה לראות את האור שלי" הדהד הקול, "תיפטר ממנה בשבילי ילד" הוא דעך.

מאט הרים את ראשו, לרגע מדמה לראות דמות אישה בברק האדיר. ואז חזר העולם לנוע. רעם אדיר התפוצץ, קול קריעה מחריד נשמע כשהברק ריסק את התרנים כאילו היו קיסמים, המפרשים נתלשים ברוח האכזרית. מאט מיהר לתחוב את המצפן חזרה לכיסו, מציית לדברי הקול. שאר המלחים פרצו מבטן האונייה, גועשים וצועקים בקול שכמעט עלה על הים הסוער. הספינה נרעדה, נדחפת על ידי כוח חיצוני. "עלו לסיפון." פקד קול אפל, צוות הספינה סובב את ראשו כמעט כיחידה אחת. ספינה ענקית ניצבה לצד האונייה המרוסקת, ערפילי שחורים מסתחררים סביב מעקה הסיפון המוזהב, מפרשים שחורים נתלו ברפיון על תרנים מעץ כמעט שחור. "מי אתם?" צעק רב החובל, משקשק במעילו.

"אתם ניצבים מול סיפונה של צל הים." אמר הקול, נוטף אפלה אכזרית. "ואני קברניטה."

לחישות התפשטו בקרב הספנים, כולם שמעו על הצל ולו בלחישה, על הספינה האגדית של השטן. נאמר שכל שראו אותה מעולם לא חזרו לדרוך ביבשה. מלח שיכור כשל הרחק מסיפון הצל, "לעולם לא!" ניסה לצעוק, מחליק אל מעבר לסיפון ונוחת במים בקול התזה מביך.

"הצטרפו אל צוותה של הצל. או שתצטרפו לשוטה במצולות." אמר הקברניט בבוז ארסי.

מרבית הצוות, מאט בכללם, טיפסו אל סיפונה של הצל, הערפילים האפלים מסתחררים סביבם בלחש, זוחלים על עורם. ואז התגלה הקברניט, מעילו השחור מעוטר הזהב מתנופף באפלה, מגפיו עשויות העור נוקשות על סיפון העץ הכהה. זקן גדול עיטר את פניו, במקום שבו היו אמורות להיות עיניו הסחררה אפלה נוראית. "ברוכים הבאים טירונים." הוא לחש בחיוך אכזרי, אנשי הצוות נרעדו למשמע הצליל, מאט הניח יד מבלי משים על כיסו. "ועכשיו להיפטר מהצוות המורד." הוא הוסיף, ניצוץ אפל בקולו. הוא הרים את ידיו בניצחון, האפלה התפרצה, מכסה את המסכנים שניסו להתנגד לפקודות הקברניט, מעלימה את האונייה המרוסקת.

היייי
אז לקחתי שבוע הפסקה שנמתח לחודש, אבל עכשיו אני חוזר! (לפחות לשבוע) מקווה שנהניתם מהקטע, יש לי כמה בקשות קטנות שאני מקווה שלא אכפת לכם לעשות, קודם כל אם אהבתם אל תשכחו לתת כוכב (הצבעה לאלה שלא חושבים כמוני), כמו שכבר כנראה שמתם לב וואטפד נדפק ולא עובדות התראות, אז אם אתם יכולים בבקשה תעלו לעמוד שלכם שיצא פרק חדש (גם פרסום שאני לא מתנגד אליו), תשאירו תגובה, ביייי
נ.ב: כתבתי משהו קטן על הצל, כנראה שהוא נמצא בספר חפירות שלי כשאתם קוראים את זה, אז לכו לבדוק.