רסיסי סיפורים

גבירת היער

מבין העצים הגיחה אישה תמירה, גלימות ירוקות כיסו את גופה , בתווי פניה החדים ניכרה דחיפות. "האם תואיל בטובך לתת לי את שמך, נווד רחום?" היא שאלה.

"שמי אלק." הוא ענה, קולו מהדהד בצורה משונה. "מי את? מה קרה?" הוא שאל בבלבול.

"אלק." אמרה הגבירה, חיוך מסוקרן מחליף את הדחיפות בפניה. "כמו הצבאים ביער, כמה נפלא. בוא אחרי אלק יקירי." היא פקדה.

"סלחי לי, מי את בדיוק?" שאל אלק במבוכה שהתחלפה במהירות בבהלה כשרגליו החלו לצעוד אחר האישה.

"תוכל לקרוא לי הגבירה אלק יקירי." ענתה בחיוך שובב.

הם צעדו במשך שעות, רגליו של אלק כושלות ומועדות על האבנים בעוד צעדיה של הגבירה נותרים חינניים כשהיו. הם עברו בין שני עמודי אבן עתיקים שהעבירו צמרמורת בגופו העייף של אלק האומלל. פרחים צבעוניים ומשונים כיסו את האזור. כשהשמש כבר כמעט ושקעה הם נעצרו לבסוף. אלק הביט סביבו, הם עמדו במעגל אבנים קטנות, עצים אדירים מקיפים אותם. "מה קורה פה?" הוא שאל מתנשף.

"הו יקירי," אמרה הגבירה בירוק. "אתה יודע כמה בודד פה? בפינה נידחת של ארץ הפיות? בגלות?" היא ליטפה את לחיו של אלק ביד חלקה. אלק הסמיק, שותק. "אני זקוקה למישהו לשחק בו כדי לא לצאת מדעתי." היא אמרה בחיוך, ניצוץ שטני מבזיק בעיניה. " לרוע המזל אתם נשברים כל כך בקלות." היא השאירה את ידה על לחיו של אלק והתקרבה. "השתנה אלק. " היא פקדה. צליל קולה מרעיד את גופו. אלק כשל, הוא הרגיש את גופו מתלהט, נמתח. בשרו התעוות, נמס לצורה אחרת שתשמש את הגבירה ביעילות רבה יותר. אלק נעמד על ארבע רגליו, הוא ניסה לצעוק בבהלה, אך רק קול נאקה משונה בקע מפיו המוארך. הגבירה צחקקה. "הו אלק יקירי." אמרה וליטפה את פרוותו החומה של הצבי שהיה פעם אלק. "כדאי שתתרגל לגוף החדש שלך. אנחנו עומדים להנות מאוד ביחד." היא אמרה בחיוך אכזרי.

מתנצל על האיחור הפרק היה אמור לעלות אתמול אבל מסתבר שלא העתקתי מהמחשב לוואטפד והייתי בתל אביב עד מאוחר. מקווה שנהניתם, לא לשכוח לתת כוכב (כי יאמי כוכבים), תגידו מה דעתכם על הקטע. הוא האחרון שיש לי כרגע אבל יש לי רעיון לעוד משהו אז יש סיכוי לעוד אחד שבוע הבא. אני מתכנן להתחיל ספר עצות כתיבה בשלב כלשהו (בתקווה שלהגיד את זה פה לא יתפוצץ לי בפנים) אז אם אתם רוצים ללמוד לכתוב  (מדהים) כמוני תעקבו. בייייייייי