רסיסי סיפורים

אחות הלבנה

אני זוחלת בעיוורון על האדמה, אבק דרכים נדבק לעורי המיוזע. החשכה עוד מקיפה אותי, אבל אני כבר לא שומעת את ההמולה מאחורי. זה נגמר.

אור מסנוור מאיר מולי פתאום, אני מרימה את ראשי. מולי עומדת דמות תמירה, קרן אור ירח מאירה אותה, ברדס מסתיר את פניה. "ברוכה תהיי ילדתי." היא אומרת ופורשת לצדדים את ידיה הלבנות, קולה נוסך בי שלווה משונה. "מי את?" אני שואלת, נאבקת בדחף לירוק לרגליה את העפר שבפי. המות מרימה את ידיה להסיר את הברדס, חושפת את תווי פניה המושלמים, שפתיה הדקות נמתחות בחיוך מלא רחמים. על מצחה החיוור, כמעט זוהר, מצויר סהר תכול. "אחותי הלבנה שמעה את זעקתך." האישה מסבירה. "היא שלחה אותי להושיע אותך."

"תצילי את האחרים!" אני זועקת, גופי הפצוע בקושי עומד בכאב הדיבור.

האישה מביטה בי בעצב. "אני מצטערת ילדתי." היא אומרת ברכות. "הגעתי מאוחר מדי."

אימה וזעם גואים בי באופן שמעולם לא חשתי. "למה ירדת לכאן? למה הגעת אם כולנו מתים בכל מקרה?" אני שואלת בייאוש.

"לא כולכם מתים." אומרת האישה. "את כאן. באתי להציע רפואה. ונחמה." אור הירח זורח, הוא מאיר אותי, ניצק לעומק גופי המרוסק. התשישות מתנדפת ואני נעמדת בפליאה. אני עדיין מכוסה עפר, אבל הכאב נמוג. האישה כורכת את זרועותיה הלבנות סביבי. העפר שדבק בי נצמד לגלימותיה הסגולות עמוקות. "אני ואחיותי נדאג לך ילדתי." היא אומרת, קולה רך כקולה של אם. "לא תצטרכי לפחד עוד לעולם." אני מתפרקת. דמעות זולגות על לחיי כמו מים. כולם מתים. רק אני נשארתי. אני עוטפת את האישה בחיבוק צמוד, מתייפחת על כתפה כמו תינוקת. "הס ילדתי. הכל בסדר עכשיו." היא לוחשת. מעבירה אותנו למשכנה של הלבנה. אור הירח הבהיר נמוג, מותיר את קרחת היער בדממה.

מקווה שנהניתם, אם אהבתם תנו כוכב, בדיוק התחלתי ספר טיפים לכתיבה לכל מי שמעניין אותו, ביייי