רסיסי סיפורים

הצד האחר

החשכה הקיפה אותי, בולעת כל שבריר אור שפרץ את המים האפלים. אני לא יודעת כמה זמן עבר עלי במים הקפואים, אבל אני זוכרת שאור חדש הגיע אלי. יד גרומה הושטה אלי ואני אחזתי בה בלי היסוס. ראשי פרץ מתוך המים בקול התזה, "ברוכה הבאה לצד השני." אמר הזר שהושיט לי את ידו בחיוך, ראשו האפרפר קירח וגופו הצנום עטוי בגד ישן. התנשמתי בחדות וטיפסתי אל גדת האגם, מרחבים אדירים של שלג הקיפו אותנו, "איפה אני? מי אתה?" שאלתי בבהלה.

"ברוכה הבאה לצד האחר." חזר הזר. "ובאשר לשמות, אנחנו לא משתמשים בהם כאן, תוכלי לקרוא לי מורה הדרך." הוסיף.

"תודה שהצלת אותי, אני..." ריק מילא את ראשי כשניסיתי להגיד את שמי, פאניקה מילאה אותי. מורה הדרך כנראה קלט את הבהלה שלי כי הוא חייך. "אמרתי לך ילדה, אין כאן שמות." אמר.

"למה אני לא יכולה לזכור את השם שלי?" שאלתי בבהלה, "אני יכולה לזכור שקראו לי אבל אני לא מצליחה למצוא את המילה, זה כמעט כאילו הוא-"

"נלקח?" קטע אותה מורה הדרך. "כולכם ככה. אף אחד לא מסוגל לזכור את שמו ואף אחד לא בטוח למה."

"אני זוכרת את כל הדברים האחרים, למה דווקא שמות? למה לא איפה גרתי או כל דבר אחר?" שאלתי, "מה הופך את השם למיוחד?"

מורה הדרך משך בכתפיו, "ככה זה בשביל כולכם. רק השמות נמחקים." אמר.

"כולכם?" הבחנתי, "מה אתה זוכר מהחיים שלך?"

עיניו של מורה הדרך הבזיקו בעצב, שריריו נדרכים. "החיים הישנים שלי..." הוא נשם עמוקות, קולו רועד. "אני לא זוכר כלום מהזמן לפני שהפכתי למורה הדרך. אני אפילו לא יודע אם הייתי לפני. מעולם לא היה לי עבר, אני פשוט קיים. אני לא יודע אם הכל נלקח או מעולם לא היה." הסביר מורה הדרך בקול משקשק.

"אה." פלטתי במבוכה, כמעט מתחננת לשקוע שוב באגם הקפוא. "סליחה ששאלתי." מלמלתי.

מורה הדרך הניד קלות בראשו. "זה בסדר." נאנח. "היית צריכה לדעת."

שתקתי במבוכה. "אז מה קורה כאן בצד האחר?" שאלתי לבסוף.

"הולכים." השיב בפשטות מורה הדרך. "עד הקצה."

"הקצה של מה?" תהיתי.

"הכל." ענה.

"ומה יש שם?" שאלתי בסקרנות.

"אני לא יודע." אמר מורה הדרך. "הגעתי רק פעמיים ואף אחת מהם לא הייתה הזמן שלי."

"הזמן שלך... למה?" חקרתי.

"לחצות את הקצה." הוא הסביר. "כשמישהו מתקרב לקצה הוא שומע את הקריאה לחצות אותו. אני מעולם לא הרגשתי במשיכה הזאת."

"אבל מה יש מעבר לקצה?" שאלתי.

"אני לא יודע. המסע שלי נגמר כשמגיעים לחומת האור, ואף אחד מעולם לא חזר משם."

"הם פשוט הולכים ונעלמים? מה אם זאת מלכודת?"

"מלכודת שהציב מי?" שאל מורה הדרך. "אנחנו היצורים החושבים היחידים פה."

"אני לא מתכוונת ללכת ישר לתוך מקום שיעלים אותי. אני עומדת למצוא את השם שלי." הכרזתי. "באיזה כיוון הקצה הזה?"

מורה הדרך הצביע אל כיוון שקיעת השמש. "שם." אמר.

הסתובבתי והתחלתי לצעוד בנחישות לכיוון ההפוך.

"חכי!" קרא אחרי מורה הדרך ומיהר בעקבותיי. "את לא יכולה פשוט ללכת מהקצה, הקריאה תמשוך אותך אליו! והזאבים יטרפו אותך!" הוא זעק.

"אני אמצא את השם שלי שוב!" התעקשתי, ממשיכה ללכת בשלג העמוק.

זה היה הקטע הראשון שלנו להיוםם

מה אתם הייתם עושים אם הייתם מאבדים את השם שלכם?

אם אהבתם אל תשכחו לתת כוכב, הקטע האחרון למרתון יעלה בערב ובייייי