רסיסי סיפורים

מסעו של מספר הסיפורים

מוכר החלומות לשעבר הוסיף לפסוע באיטיות בדיונות החול האינסופיות. חום המדבר העיקש דבק בעורו הצרוב, גלימותיו הכחולות נכרכות סביב גופו הצנום, מרופטות אף יותר משהיו בארכיפלג השבור. הוא התחיל להתחרט על שעזב. לפחות בין האבודים היה הביטחון שסיפק דוכנו הרעוע, מזון ומעט חברה מזדמנת, גם אם לא תמיד אנושית. מוכר החלומות נאנח בקול ומיד התחרט, החול שנישא באוויר מצא את דרכו אל גרונו הצחיח ממילא. הוא נאבק בדחף לקלל את הילדה שגרמה לו לצאת למסע חסר התועלת הזה מלכתחילה. "זאת הייתה הבחירה שלי." חשב לעצמו בעקשנות. מוכר החלומות השתעל בכוח, נאבק להמשיך בהליכה. "רק עוד קצת." לחש בליבו. "בקרוב תשקע השמש." כך הוא המשיך להגיד לעצמו בעקשנות במשך זמן שנדמה כנצח, קיבתו מגרגרת בכעס. וכבר כשחשב לוותר ולנוח בשמש הקופחת הבליח לא רחוק ממנו עץ דקל גבוה, מטיל צל מועט לצד בריכת מים קטנה. עיניו של מוכר החלומות נפערו בחוסר אמון, האם ייתכן שאלו מעשי ידיו של הזהוב? או סתם חזיון תעתועים שפדה מוחו המיואש? הוא הוסיף לפסוע בנחישות, תקווה הססנית ממלאת את ליבו. לבסוף קרס בצל העץ, חששותיו מתפוגגות כשאחיזתה הלוהטת של השמש בעורו התרפתה מעט. הוא פלט צליל מאושר, רוכן אל בריכת המים וגומא בצמא, ממלא את נאד המים הריק ואז נשכב על הקרקע בתשישות. גופו הזקן נאנק באושר, מודה על המנוחה הראשונה מזה זמן רב. זה היה נס. רחיט הזהוב הושיע אותו. מוכר החלומות השתנק בתדהמה. השם הזה, שעזב אותו לפני שנים, עלה בו בלי התראה מוקדמת. צחוק מאושר בקע מבין שפתיו שכבר לא היו יבשות. "רחיט הזהוב!" הוא קרא באושר. רוח נעימה החלה לנשב, ולפתע עמדה מולו דמות עטויה גלימות זהב. מוכר החלומות מיהר לחבק אותו, דמעות עולות בעיניו. "רחיט, חבר ותיק. חשבתי שאיבדתי אותך לנצח." הוא בכה, דמעותיו מותירות שובלים באבק שעל פניו.

הזהוב חייך. "עבר זמן רב מספר סיפורים שלי." הוא אמר. "אני שמח לראות שאתה בריא ושלם."

"בריא בקושי." הוא ענה במרירות. "ובהחלט לא שלם."

"זה בטח קשה." אמר רחיט והניח יד על כתפו. "שב וספר לי מה קרה." הוא החווה בידו על מחצלת קנים קטנה שהופיעה על החול, מאכלים מסודרים עליה בקפידה. מספר הסיפורים כמעט התנפל על האוכל, דוחס מזון לפיו. "לאט לאט." אמר הזהוב בשעשוע. "יש לנו מספיק זמן."

מספר הסיפורים הרים את ראשו, מתמלא בושה פתאומית עתה משהזין את קיבתו הגוועת. "סליחה." מלמל.

"הכל בסדר." אמר רחיט ברכות. "ספר לי מה קרה."

"איבדתי הכל." אמר מספר הסיפורים בפשטות. "הכלים, הכישרון. כל האחרים עזבו אותי."

"אני לא יכול לתאר לעצמי כמה זה כואב."

"כמו להיקרע לחתיכות ולהיזרק לים." הוא ענה במרירות.

"נשיג לך כלים חדשים." אמר רחיט ברוך. "והכישרון... הכישרון לא נעלם."

"אני לא שלם רחיט." התעקש מספר הסיפורים. "הכישרון שלי תלוי באחרים."

הכישרון שלך מגיע מהנשמה." אמר הזהוב. "אתה תמצא את האחרים. הם אבודים כמו שהיית אתה. אבל הכישרון לא מגיע מהאחרים. הוא מגיע ממך. המקור. הלב. הנחישות שלך."

"למה לא באת מוקדם יותר? ידעת מה קרה נכון?" האשים מספר הסיפורים.

הזהוב נאנח, "יכולתי להרגיש את הכאב שלכם. כולכם סובלים. אבל הריק מתעצם. לא יכולתי לנטוש את העמדה שלי. רסיסים גוועים. משהו השתנה." אמר רחיט, פחד מתגנב לקולו. "תמצא את האחרים. הם זקוקים לך. ואתה היחיד שיכול למצוא אותם."

"איפה?" שאל מספר הסיפורים בלהיטות, שוכח את כעסו. "איפה הם נמצאים?"

"הילדות שלך אבודה בערים התחתונות. אני לא יודע איפה השאר. עזבתי את העמדה שלי לזמן רב מדי. עלי ללכת. בהצלחה בני. אסוף את האחרים ומצא את הסיבה לריק המתגבר. נתונה לך ברכתו של רחיט הזהוב ויוצר העולמות. מסור את דאגתי למיה. היה שלום." סיים הזהוב והתפוגג לאור שמש.

מספר הסיפורים רכן ואסף את שיירי הארוחה, אורז אותם בחבילתו. הוא המשיך לצעוד קדימה, חדור נחישות מחודשת עתה משקיבל מטרה ברורה. השמש הלוהטת נראתה פתאום נוראה פחות, החול תחת רגליו כבר לא מתנגד לתנועתו.

והנה לכם ההמשך של מוכר החלומות *קידה*
מקווה מאוד שנהניתם כי הייתה חתיכת חוויה להמשיך אותו. מספר הסיפורים הוא אחד הדמויות הישנות שלי שלא כתבתי כבר נצח ואני לא משקר כשאני אומר שבאמת שכחתי את השם של הזהוב וכשנזכרתי ידעתי שגם הוא צריך להיזכר. 
עד כאן היה על הרסיס הזה, עכשיו יש לי בקשה גדולה יותר מבדרך כלל, אם אתם נהנים מהרסיסים שלי אני אשמח מאוד אם תוכלו לפרסם את רסיסי סיפורים בדף שלכם. חוץ מזה כרגיל תנו כוכב אם אהבתם ותגידו מה דעתכם. אני אחזור בשבוע הבא עם עוד רסיס ועד אז אני חופר בעמוד שלי.
ביייי