רסיסי סיפורים

ים סוער

אור השמש נצנץ על מי הים הרגועים. על דוגית קטנה עמד ניקו, שיערו החום מתבדר ברוח הקלה. המפרש התנפח בקלילות, מושך את הסירה קדימה אל האופק. ניקו התמתח, אנקה קלושה של סיפוק נפלטה מפיו כשגופו הישנוני התפוקק ברעש. הוא חייך, רוכן אל המים הצלולים ומותיר בהם שובל עדין של קצף שהשתרך אחר הסירה. ניקו הרים את מבטו אל השמיים הכחולים, מביט בשחפים דואים בחינניות שלא היה ניתן לראות ביבשה. חיוכו התרחב, חושף שיניים נקיות. הוא שאף את אוויר הים המלוח אל קרבו, ואז, בתנועה חלקה, זינק אל תוך המים ללא היסוס. הוא התפתל בנוקשות במים, נאבק לצוף בעקשנות. יצור אפרפר שחה אליו בחן, דוחף את ניקו חזרה את הדוגית. "כמעט הצלחתי!" הוא צחקק בהתלהבות. "אני מרגיש את זה!" הדולפין פלט צליל שדמה באופן חשוד לגיחוך. "אני יודע שכן!" קרא ניקו במגננה. "אם רק לא היית מפריע לי!" הוא גער בהתגרות.

הדולפין התעלם ממנו בהפגנתיות, מסתובב סביב לסירה הזעירה ואז חוזר אל להקתו שפרצה את פני המים בצחקוק, מקיפים את בדוגית בצורת ראש חץ. ניקו נעמד על רגליו, נתלה על תורן הספינה, צחוק ילדותי פורץ מבין שפתיו, הרוח המלוחה נושבת על פניו.

טיפת מים גדולה שנחצתה על מצחו של ניקו העירה אותו, הוא פקח את עיניו בבלבול, טיפה נוספת נחתה על פניו, ואז עוד אחת. ניקו הביט מעלה, ענני סערה אפורים מילאו את השמיים. הוא צחקק בהתרגשות, מוציא לשון ומנסה לתפוס את טיפות הגשם. הסופה התחזקה, הגשם מתגבר עד שניקו השתעמם מניסיון לטעום את הגשם. הרוח נשבה בעוצמה, מותחת את המפרש העדין עד קצה יכולתו ומשליכה את טיפות הגשם בכוח מכאיב. חיוכו של ניקו התכווץ כשראה את סירתו האהובה כמעט ונשברת, גלים גבוהים התחילו לעלות סביב, מטלטלים את הדוגית. הוא מיהר לנסות לייצב את הסירה, נאבק במפרש המשתולל. שלושה דולפינים עלו אל פני המים בניסיון נואש לעזור, אבל ברחו כשברק הכה במים. המפרש נקרע בקול נורא, ניקו המבוהל מתכווץ בפחד. המפרש חסר התועלת התנופף רפוי ברוח. קרשי הסירה חרקו, מתבקעים ברעש מחליא, ניקו חיבק את התורן באימה בעוד הדוגית האהובה שלו נקרעת לחתיכות. הוא הושלך לים באלימות, פיסת העץ שנאבק להחזיק נסחפת מבין ידיו. הילד המבוהל השתולל במים בניסיון נואש לצוף, המים שואגים באוזניו. הוא הרפה את שריריו הדואבים, מוותר. גופו הרפוי נותר על גבי המים, צף.

רוח קרירה העירה את ניקו לבסוף, כל גופו כאב. הוא פקח את עיניו בתשישות, חצי סהר בוהק האיר את השמיים מעליו. הוא הרים את ראשו, הים נפרש למולו, זורם בגלים מהפנטים. ניקו נעמד, סחרחר. מאחוריו נפרש חוף רחב ידיים, עצים התנשאו לגובה באופק. משב רוח מקפיא גרם לו לרוץ אל העצים, מחפש מחסה מפני הקור. הוא טיפס אל סלע ענק, מסתתר מהרוח בתוכו. הילד הרועד קרס בתשישות, השינה בולעת אותו באפלה מבורכת למרות בגדיו ספוגי המלח ועורו המעקצץ.

קרן שמש בהירה העירה את פניו של ניקו. הוא פקח עיניים, מבולבל, כל גופו כואב. הוא התרומם בנוקשות, מתמתח ומביט סביבו. מולו נפרש אגם קטן, אור השמש מנצנץ על מימיו הרגועים. ניקו טבל בזהירות בוהן במים הצלולים ונרתע לרגע. המים היו קרים. בצעד אופייני להפליא הילד זינק אל המים, שוטף את המלח היבש מגופו. כשיצא מהמים מילא אותו צמא צורב, הוא הביט סביבו, מאתר את זרם המים שמילא את הבריכה. ניקו עקב אחרי הזרם עד שהגיע למעיין, המים הצלולים פכפכו מסדק בסלע הכהה, שקופים ומפתים. הוא רכן אל הנביעה, גומא את המים בשקיקה. כשעצר לנשום התפשט חיוך גדול על שפתיו, הוא הצליח. הוא נפל למים והצליח לצוף בכוחות עצמו. הילד ידע שהוא פשוט חייב לספר לחברו, הוא רץ חזרה אל החוף בחיוך מאושר, טובל את ידו במים המלוחים וקורא לדולפין שהיה ידידו. עד מהרה פרץ יצור אפור את פני המים. ניקו רץ אליו, נכנס למים עד מותניו. הדולפין חיכך בו את חרטומו בחיבה, מצחקק באושר. ניקו צהל, "הצלחתי!" התגאה.

הדולפין נגח בו קלות. "אמרתי לך שהייתי מצליח אם לא היית מפריע!" הקניט ניקו.

הדולפין השמיע צהלה מזלזלת, ניקו משפריץ עליו מים בתגובה והשניים התחילו לשחק. לבסוף עצרה אותם בטנו המקרקרת של ניקו. "נראה לי שהגיע הזמן למצוא משהו לאכול." הכריז הילד, נפרד מידידו ורץ לחפש עצים למדורה. הדולפין שחה חזרה את עומק הים, לוכד דגים בפיו ומשליך אותם לחוף. עד מהרה כבר ישב ניקו מול מדורה נכבדה, שני דגים מונחים מעליה, נצלים באש החמה.

קצת באיחור אבל מקווה שאהבתםםם
אם נהניתם כוכב ותגובה יהיו מצוינים, הרסיס של השבוע יצא די ארוך כי לא היה לי לב להשאיר אותו למות בים
ביייי