רסיסי סיפורים

אבן האימה

חשכה כיסתה את עיני, פחד משתק מזדחל אל ראשי ומשתיק כל מחשבה אחרת. "עלייך למשול בפחד ילדתי." חדר קולה הנוקשה של אימי לאפלה. ריאותיי החלו לצרוב, מזכירות לי שלא לקחתי נשימה מאז הרגע שבו התחלתי. נאבקתי להשתלט על גופי, מאלצות את עצמי לשאוף את האוויר הטחוב פנימה. "נשימה. מחשבה. תנועה." הנחה קולה של אימי. ניערתי את ראשי, מנסה לסלק את הערפל מראשי. יכולתי להרגיש את האימה מתחפרת עמוק בתוך מוחי, זרועות של אפלה אוחזות במחשבותיי בכוח. נאבקתי בתחושה, הניסיון להדוף את החושך הרגיש כמו שחייה בבוץ סמיך, וחסרת טעם בדיוק באותה מידה. יכולתי רק לוותר. כאב צורב בריאותי בישר לי שאיבדתי גם את הנשימה. רציתי לצרוח בתסכול, אבל הגוף המטופש שלי לא זז.

נשימה. מחשבה. תנועה.

הרפיתי את גופי. משתלטת מחדש על הנשימה. ריאותיי הדואבות נאנחו בסיפוק.

לאט ורגוע.

נשימותיי המאומצות האטו, מצייתות סוף כל סוף למוחי.

מחשבה.

התמקדתי. הערפל הכבד שמילא את ראשי מסתחרר בזעם. "את תיכשלי." הוא לחשש, מטביע את מחשבותיי באימה. "לא." סיננתי, קולי רועד.

"את תיכשלי." הוא חזר, לחישותיו מהדהדות מכל עבר. "את תיכשלי. את תאכזבי את כולם."

"לא." אמרתי, קולי מצטלל. "אני שולטת בפחד שלי." הכרזתי.

"הערפל צחק בלעג. "לנצח תהיי שפחה לאימה. ילדה טיפשה. הפחד בלתי נשלט." הוא לחש.

"אני מסרבת." קראתי בקול שהדהד בראשי.

"כרצונך ילדה." הוא לעג. "כל האומץ שתוכלי לגייס לא יציל אותך. הפחד בלתי נדלה." הוא התפזר באיטיות, חושף את מחשבותיי מחדש. נשמתי לרווחה.

תנועה.

חשבתי שהמחשבה הייתה החלק הקשה. כמה טעיתי. ניסיתי לנוע. אבל גופי פשוט לא זז. הייתי משותקת. החשש שפה זה נגמר מילא אותי. שלעולם לא אוכל לזוז שוב. שפה אישאר עד סוף חיי. לחישות מהוסות של פחד הדהדו בראשי. החשכה התגברה.

לא.

נשמתי אוויר עמוק אל קרבי, מתמקדת במחשבותיי. "אני יכולה לעשות את זה." מלמלתי. "אני חייבת." קצוות אצבעותיי התהדקו על האבן שבכף ידי. התרכזתי. אני לא אכשל. לא כלכך קרוב לניצחון. הרפיתי את אצבעותיי. התרגשות מילאה אותי כשהרגשתי את ידי מתרוממת, משליכה את האבן בחדות לרצפה. החשכה שהקיפה אותי התפוגגה. "עבודה טובה." אמרה אימי בחיוך חמוץ. גאווה מילאה אותי. זאת הייתה פחות או יותר המחמאה הגדולה ביותר שיכלה לתת. הבטתי בידי בתחושה משונה. הן נראו רגילות, אבל הרגישו שונות לגמרי. הסתכלתי סביב, האבן הסגולה נחה בקצה המערה. חיוך רחב התפשט על שפתי. אחת הזקנות רכנה אל האבן והחזירה אותה למקומה על המעמד בעזרת מטפחת. "תאליה." הכריזו שתי הזקנות האחרות. "עברת את המבחן בהצלחה. מעתה את בוגרת. אישה בזכות עצמך." קולן הדהד בסמכותיות. החנקתי צחקוק, אותן הזקנות נהגו להזמין אותי לתה בביתן. אני ואימי קדנו בכבוד, מסתובבות ויוצאות מהמערה.

היייי
הרסיס השני ברצף אחרי ההפסקה שליייי
אם נהניתם אני אשמח מאוד לקבל כוכב (לארוחת ערב) ואפילו יותר לתגובה (for my crippling loneliness)
אני מקווה שגם לשבוע הבא יהיה רסיס אבל בכל הכנות שלי כרגע קשה לי לחשוב אני בקושי מצליח לישון.
בנושא קצת אחר, כל הספרים שלי (חוץ מזרוק לי מילה) חזרו לפעילות, זה אומר שיש ביקורות כל שבוע בראשון, ציטוטים כל פעם שיש לי כוח לצטט משהו, ורסיס כל שבוע ברביעי.
יהיה נחמד מאוד לראות אתכם גם שם.
ביייייי