רסיסי סיפורים

הרוח השבורה

הרוח הקרירה נשבה על פני, מעבירה רעד קל בגופי. פקחתי עיניים ורוקנתי את מחשבותיי.

יד הונחה על כתפי. "אסטרה?" שאלתי, נבהל מעט.

היא פלטה צחקוק קטן. "כל כך כיף להבהיל אותך ככה." היא אמרה.

צחקקתי כמו נער מאוהב. "יום אחד עוד תגרמי לי ליפול." אמרתי וקמתי משפת הצוק.

היא התקרבה אלי, נועצת מבט מתגרה בעיניי. "אולי זה יגרום לך להפעיל את הרוח השבורה סוף סוף."

"את רוצה לנסות?" צחקתי.

היא הניחה יד על לחיי. "אתה יודע שאני אוהבת את הפנים היפות שלך יותר מדי." לחשה.

"פחדנית." נחרתי בבוז. "את באה?"

"אידיוט." מלמלה וחבטה בכתפי.

גלגלתי עיניים ועקבתי אחריה אל המנזר הישן.

אסטרה הניחה את ידה על דלת חדר האימונים. "אתה מוכן להפסיד?" שאלה.

"היית מתה." החזרתי בהתגרות. הדלת נפתחה, חושפת מאחוריה מרחב מסתחרר. ניצוצות כהים עופפו על פני הרקע המתערבל. חליפות האימונים הבזיקו סביב גופנו כשחצינו את הסף. בד שחור דק וחלק, עמיד להפליא. רצועות נוספות נכרכו סביב פרק כף ידיי. אסטרה נעמדה באחת מעמידות המוצא של הדרך. "מתי שאתה מוכן." אמרה, חיוך שובב עולה על פניה. "אני מרגיש טוב היום. תתחילי את." אמרתי. אסטרה צחקה. עמידתה המוקפדת מתערערת מעט. ואז שיגרה בעיטה רצחנית. אבל הייתי מוכן, התכופפתי ברגע האחרון. בקושי. פלטתי קללה חרישית. "זה מה שקורה למי שנפוח מביטחון!" היא קראה. שלחתי אגרוף לראשה. בפרץ של רוח שבורה אסטרה הניעה את ידה במהירות בלתי אפשרית, חוסמת את המכה. בעטתי ברגלה בתגובה, מנסה להפתיע אותה. להפתעתי זה עבד. אסטרה נפלה, חוסר האמון ניכר בפניה המושלמות. "רמאי מלוכלך." היא נאנקה. זינקתי עליה במהירות, מרתק אותה לקרקע, חיוכי היה כה רחב עד שכמעט ניתק מפרצופי. "זה מה שקורה למי שמנופח מביטחון." לחשתי באוזנה. "גנב משפטים מלוכלך." היא נאנקה. ולפתע, בפרץ רוח שבורה מהמם התעופפתי לאחור. מושלך על הרצפה. אסטרה מיהרה לרתק אותי אל הרצפה. "רמאית." מלמלתי.

היא רכנה אלי, עיניה מביטות עמוק לתוכי. "אין לך מושג למה הכנסת את עצמך." לחשה.

"תלמדי אותי." לחשתי בהתגרות.

היא התקרבה עוד יותר, נושכת את שפתה בעדינות. כבר לא יכולתי להתאפק. הצמדתי אליה את שפתיי. כמעט יכולתי לטעום את ההפתעה שלה בנשיקה שהחזירה. "אני הייתי אמורה לעשות את זה." אמרה כשהתנתקנו.

חייכתי, "נמאס לי לחכות לך." אמרתי.

היא חבטה בי בעלבון מעושה, דבר שהיה מורכב מאוד בהתחשב בתנוחה שבה היינו. "יש לך מזל שאני אוהבת אותך." אמרה בשעשוע.

"הרבה יותר ממה שאת מתארת לעצמך."

אם מישהו היה צריך הוכחה שאני בתול זקן.
טכנית הפרק הזה עלה ברביעי, לא פספסתי כלום. התחלתי את הרסיס הזה אי שם לפני יותר מחצי שנה אבל הוא היה תקוע לגמרי. אולי שווה להתחיל לחפור בערמות דפים שלי ולסיים קטעים ישנים? בכל מקרה, מקווה שנהניתם, אל תשכחו לתת כוכב אם אהבתם, מוזמנים להגיד מה אתם חושבים, אני אחזור בשבוע הבא (אולי), ביייי