רסיסי סיפורים

מוכר החלומות

"חלומות!" הכריז הרוכל. "חלומות ותחושות של כל החושים והסוגים!"

ליב הפנתה את ראשה, היא לא הייתה בטוחה איך הגיעה למקום כה רועש וצבעוני אבל לא ממש היה לה אכפת. ממילא הבית היה חסר מעוף. היא התקרבה אל דוכן החלומות, מגששת בין מגוון הדוכנים הצבעוניים. ליב בחנה בסקרנות את המוכר עטוי הגלימה הכחולה. "ברוכה הבאה ילדה." הוא חייך, פניו המוכתמות ושיניו החסרות דחו אותה בתחילה אך כשהגיעה לעיניו הרגועות, מלאות החום, שכחה את רתיעתה. "אתה מוכר חלומות?" שאלה.

"מכל הסוגים והחושים." הוא השיב. מרים בקבוקון קטן. "יש לי ריח וראייה כמובן. אבל גם טעם וצליל. אני לא חובבן." אמר והחווה בידיו אל כדור שלג עשוי זכוכית.

"אפשר לנסות?" שאלה ליב בביישנות.

"רק פעם אחת." הוא ענה בחיוך. "אין עסקים אם אפשר להשתמש בהם כאן."

בקבוק זכוכית מעוטר אבני חן לכד את מבטה של ליב. "אפשר?" היא שאלה, מצביעה על הבקבוק.

"כמובן." ענה הרוכל ופתח את הבקבוק. ליב קירבה את החלום אל אפה ושאפה. ריח של מתכת וזכוכית היכה באפה. הוא היה מלכותי ואלגנטי והזכיר לליב ארמון בעל צריחי בדולח ואולם נשפים מהודר. ואז, באותה מהירות שהופיע התפוגג הריח והרוכל סגר את הבקבוק מחדש. "וואו." אמרה ליב בהשתאות. "זה היה..." היא חיפשה את המילה המתאימה.

"מרשים?" הרוכל צחק קלות. "ובכל זאת זוהי לא האומנות בשלמותה."

"איך אפשר לחוות יותר מזה?" שאלה בתמימות.

המוכר חייך ברכות. "נסי אחד אחר." הוא הציע. ליב הרימה כדור שלג גדול וניערה אותו. תמונה הופיעה סביבה. מדבר רחב ידיים הקיף אותה. בור מים ישן מלא מים צלולים עמד לא רחוק. שני עצי דקל מטילים מעט צד לידו. ליב פלטה קריאת השתאות, כמעט מרגישה את חום השמש הלוהטת על עורה. התמונה התפוגגה. "זה היה מדהים!" היא קראה בהתלהבות. "איך אתה מכין אותם?" שאלה.

"זאת לא האומנות בשלמותה." התעקש הרוכל.

"מה היא כן?" התעצבנה ליב. "מה יכול להיות יותר מזה?"

ניצוץ זר על בעיניו של המוכר. "האומנות השלמה." אמר בנוקשות. "הייתה תקופה שטוויתי סיפורים באש. קולי העלה ריחות משכרים של בשר ותבלינים. היית יכולה לראות מישורים רחבים של עשב ירוק בעיני כשניצתה בי האגדה." דמעות של תסכול עלו בעיניו של המוכר. "הייתי מספר סיפורים ארור! תסתכלי עלי עכשיו! מוכר רסיסי תחושות לכל מי שמשלם! מכריז על מכירת חלומות שבורים בשווקים הנשכחים העלובים האלה! אנשים בכל העולמות נהגו לחפש אותי. הם היו מוכנים לתת את נשמתם תמורת הסיפורים שלי. היה אור בעיניהם. תסתכלי עלי עכשיו. הגוף שלי רקוב והנשמה שלי שבורה. לא נותר בי כישרון. רק תכסיסים עלובים." הוא פרץ בבכי בלתי נשלט.

ליב גמגמה חלושות, לא בטוחה כיצד להגיב להתפרצות הפתאומית. לבסוף היא הניחה את ידה על כתפו המצולקת של המוכר. "אולי פעם היה שונה." היא אמרה בשקט. "אולי השתנית. אולי האומנות כבר לא שלמה. אולי דברים לא קורים כמו בעבר אבל האומנות שלך עדיין משמחת אנשים. זה מה שחשוב. למי אכפת כמה מושלמות היצירות שלך אם אף אחד לא ייהנה מהם? כל עוד אנשים יוצאים מאושרים. כל עוד החלומות שלך מביאים נחמה לאנשים. זה כל מה שחשוב."

המוכר מחה את הדמעות מעיניו. "תודה ילדה." אמר בבושה. "קברתי את התחושות האלה כבר יותר מדי. תודה לך." הוא משך באפו והוציא ריבוע עשוי קריסטל ממגירה נסתרת בדוכנו. "קחי. זה הסיפור האחרון שגיבשתי לפני שאיבדתי את הזהוב. הוא שלך עכשיו." אמר והניח את הקריסטל בידה.

"אתה בטוח?" שאלה בהפתעה.

"הזכרת לי דברים שהספקתי לשכוח במקום שכוח האל הזה. הזכרת לי את הסיבה שהאומנות קיימת. את ראויה לזה." הוא אמר בחיוך אסיר תודה. "עכשיו אולי כדאי שנלך מהמקום הנוראי הזה לא?" מספר הסיפורים נקש על הדלפק בחוזקה, גורם לדוכן כולו להתקפל ולהתכווץ לשק קטן. הוא תלה אותו על מקל ארוך והניף אותו על כתפו. "הגיע גם הזמן שלך לחזור הביתה לא?" הוא צחק. "מי ייתן והזהוב ינחה אותך אל ייעודך! ושוב תודה לך!" הוא קרא. קולו מתפוגג יחד עם העולם כולו. ברגע הבא מצאה ליב את עצמה באוויר היבש של הבית. השוק נעלם כלא היה. והראיה היחידה שנותרה לקיומו הייתה ריבוע הקריסטל החמים שבידה.

היייי

זה הזמן שלי לחזור לכתוב . אני חושב שכבר הבנתם שאני לא טוב בהודעות האלה.

מקווה שנהניתם, אם אהבתם אל תשכחו לתת כוכב בייייי