השמש ריצדה על כל גופי עד שחשתי בחמימות שעטפה אותי וגרמה לי להתעורר סוף כל סוף,רציתי גשם,רציתי קור איום ורוח חזקה.כל דבר שיגרום לי להשאר בבית האפל שלי ולשקוע אל תוך המחשבות.
אבל רצונות כמו תמיד הם רק בגדר רצונות,ואני בכל זאת נאלצתי לקום ולהתארגן לעבודה.
בחירת הבגדים היתה הדבר השנוא עליי מאז ומתמיד,היא נהפכה לדבר הכי איום בעולם כשמאיר נעלם מחיי,הוא נהג לשבת על המיטה בכל בוקר בתחתונים בלבד כששיערו פרוע ועל פניו חיוך טיפשי.
הוא זה שאמר מה יפה לי ומה לא,הוא התאים לי את המכנס לחולצה ואת השמלה לנעליים,אני פשוט עשיתי מה שאמר.
ועכשיו נאלצתי להתמודד עם כל המלאכה הזאת לבד,השתגעתי כשהשמלה הכחולה שתמיד אהב שלבשתי נעלמה מעיניי למרות שידעתי שבכל מקרה לא באמת אלבש אותה.
כבר שלוש חודשים שאני לא מעזה ללבוש דבר ממה שאהב שלבשתי.
לבסוף התפשרתי על טיץ וטי שרט ירוקה שנפלה על כתפיי.
״אוהו,תראו מי פה!הפרינססה הראשית אם כבר מדברים על פירנססה...״קולה הילדותי של מילאנה השתפך אל תוך אוזניי בשעה מדי מוקדמת בכדי שאוכל להכיל אותו,אז כל מה שהשבתי לה היה מבט חודרני ואפל כזה אל תוך אישוניה שאולי יגרום לה לסתום את הפה.
״לא,אשירה היא לא פרינססה. היא אולי קצת חסומה ריגשית,אנטיפתית ולא חברותית במיוחד.
אבל היא ממש לא פרינססה״אורית הביטה בי בחיוך וסקרה את כל גופי,ידעתי שהיא היחידה שתבין שאני לא במצב.
״בוקר טוב לכן בלה בלה,אני במשרד ושאף אחד לא יפריע לי״מלמלתי בקול עייף ונכנסתי אל המשרד שלי בטריקת דלת.
היינו שלוש מעצבות,מילאנה כמובן הייתה אחראית על עיצוב הדוגמניות,כיצד הן יראו בכל פוזה ופוזה שלהן,מה הסטייליסטית צריכה להלביש אותן כדי לדגמן את המוצר ובאיזה איפור ישתמשו כדי שזה יתאים.
אורית הייתה אחראית על עיצוב הסטודיו,מה יהיו הרקעים והריהוט ברקע.
ואני מעצבת גרפית,אחראית על כל העיצוב והנראות של המגזין,המגזין הקרב היה מגזין החורף מה שקצת עודד אותי,שנאתי את הקיץ.שנאתי את הזרחנות והשמחה היתרה של האנשים,שנאתי את הזיעה ואת העובדה שאי אפשר לבלות במועדון יותר מחצי שעה כי כל הדי אן איי של עם ישראל נדבק לגוף שלך,שנאתי את הבילויים של כולם.
החורף היה טוב עבורי,הוא הצדיק את העובדה שאני רוצה להשאר בבית ולהסתגר.
נקישות נשמעו על משרדי רק לאחר שעתיים,כולם הכירו אותי וידעו שאני פשוט לא טיפוס של בוקר.
לגוף שלי לוקח זמן להתעורר וגם ליחסי האנוש שלי.
״היי״אורית עמדה מחוץ למשרדי כשרגלי כרוכות זו בזו והיא נראת מהוססת.
״את יכולה להכנס״אמרתי כשעיניי עדיין מביטות במסך.
״יפה לך משקפיים״היא אמרה כשהתיישבה למולי,ואני סיננתי תודה ועזבתי את המחשב כדי להתפנות אליה.
YOU ARE READING
רק בזכרונות (סיפור גמור)
Romanceאשירה ומאיר נולדו לאותה השכונה בבני ברק,כולם הכירו את זוג הילדים שסירב להכנע לגבולות ולא הפסיק להסתובב יחדיו,בגיל שבע עשרה,החליטו לחזור בשאלה יחדיו. הכל משתנה בחייה של אשירה כשמאיר עובר תאונת דרכים קשה בגיל עשרים ושלוש ומאבד את הזכרון. ״מאיר כאן אשי...
