רק בזכרונות (סיפור גמור)

פרק 11:

ירושלים התמלאה באווירה של חג,נרות חנוכה האירו את הרחובות מבעד לכל חלון וסופגניות חולקו ברחובות על ידי כל מיני עמותות או סתם בחורים ובחורות צעירים עם אידיאלים ורצון לעשות את העולם למקום יותר טוב.
הקור האגרסיבי של חנוכה הורגש וכולם הסתובבו כשהם עטופים בשכבות עבות של בגדים חורפיים למדי,אני התהלכתי אל ביתה של עמית כשאני מתחפרת בתוך הצעיף הענק והכחול שהיה שייך למאיר,לא העזתי ללבוש את אחד מהבגדים שעד לא מזמן הייתי נוהגת לגנוב לו מהארון,פחדתי שהריח שלו יציף אותי ברגשות שמהם אני חומקת.
וכשהצעיף את עטף את צווארי וגם את פי התקשתי להתעלם מהריח הנעים העדין והמוכר של מאיר,הבושם הקבוע נח על הצעיף,היה הבושם שנהג להתיז על צווארו בעדינות כזאת שלא אופיינית לגברים הישראלים שעוברים לידך ואחריהם שובל של בושם חרוש וזול.

כשהבטתי בחלונות ראיתי המון ילדים מתכווצים תחת חנוכייה אחת או כמה שמסודרות האחת ליד השניה,ראיתי אבות עם פאות ומגבעות ואמהות שמנענעות בזרעותיהן תינוק.
התרגלתי אל האווירה בירושלים שהזכירה לי את כל מה שהיה לי בבני ברק,בהתחלה התקשנו להתמודד מול כל העבר שהכה בנו בכל אווירת חג בירושלים.
הרי ברחנו מבני ברק כדי לברוח מכל מה שהשארנו מאחור,וירושלים דמתה באווירתה אל בני ברק לעיתים רבות. אבל עם הזמן הפצעים הפכו להיות פחות כואבים,רק הצלקות נשארו כדי להזכיר שהכאב עדיין ישנו.

כל כך רציתי את מאיר לידי כדי שיהפוך את הכל לבדיחה גדולה או שסתם יתחיל לרקוד עם הברסלבים שרקדו ברחוב לצלילי רמיקסים של שירי חנוכה.
מיד אחר כך הוא וודאי היה עובר להתווכח איתם בעומק רב על הדת ועל מהותנו בעולם,וכמו תמיד חותם את הכל בחיבוק איתם.
יכלתי לדמיין אותו מתהלך לצידי עם חיוך מרוח מצד אל צד,כשהוא מדי פעם מניח את זרועתו הכבדה על עורפי כדי להזכיר לי שהוא איתי.הוא ידע שלי קצת יותר קשה שלא להשאב אל דמות הילדה הקטנה המהופנטת אל האווירה של החג.
יכלתי להרגיש את נשימותיו החמות על לחיי כשהוא מספר לי סיפורי ילדות מצחיקים על חנוכה,למרות שגם בתוכם היו כל כך הרבה סיפורים עצובים.
יכלתי לראות את עיניו הכחולות מתכהות באורות המעומעמים של הרחובות,ויכלתי להרגיש את התשוקה שמציפה את גופי כשהן ככה אפלות.

כשהגעתי כמעט אל דלת הבית של עמית,שמעתי את קולות החברים שלנו מתערבבים זה בזה,התקשתי לנשום. זו שוב הייתה התמודדות שדרשה ממני לעטות מסכה,הרי לא ראיתי אותם מאז הפעם האחרונה בה ישבנו אצלנו בדירה,כשמאיר היה אמור להגיע ובמקום זאת קיבלנו את הבשורה על התאונה.
הם ראו אותי במצב הכי עירום שלי,וציפו שאתפשט למולם ואסגיר את כל החלחלה והבהלה שהרגשתי. ראיתי כיצד הם מזועזעים מהאפתיות ששידרתי להם. לא העזתי לבכות או לרעוד בקולי עד שנותרתי לבדי בחדר המיון כשהרופאים ביקשו שאצא כדי לטפל בו.
הם כולם חברים שלו,והם כולם חברים שלי. והפחד הכי גדול שלי היה לנסות לענות להם על כל השאלות שבטח ישאלו מבלי להסגיר את אי הוודאות הענקית שלי.