רק בזכרונות (סיפור גמור)

פרק 30:

״אני מפריע לך?״הוא שאל מבעד לקו הטלפון וקולו נשמע כמהוסס.

סרקתי את האיזור בו בחרתי לשבת, בחלל החניה של הרכבים הרבים מצאתי איזו פינה בין שברולט לסובארו מקרטעת, התיישבתי והתכווצתי בגופי כשרגליי צמודות אל חזהי.

״לא״אמרתי במהירות, הוא אף פעם לא הפריע לי.גם אם הייתי צריכה להחליט על המצב הבטחוני של מדינת ישראל, גם אם הייתי האסטרונאוט שמוביל את החללית, גם אם הייתי משגיחה על בגרויות של תיכוניסטים.הוא אף פעם לא הצליח להפריע לי,  ושנאתי אותו על כך שהצליח לגרום לי להיות כל כך טוטאלית אליו כי אני משלמת את המחיר כאשר הוא נתלש ממני.

״לא דיברנו מאז, מאז שבאתי לירושלים.״הוא זרק לאוויר ואז שתק ביחד איתי למשך כמה שניות,
״אני בבית של ההורים שלי אשירה״הוא לחש גורם לי לגופי להדרך,מה לעזעזל הוא עושה בבית של ההורים שלו, תהיתי עד כמה רחוק המשפחה שלו תלך עם הניסיון להחזיר אותו אליהם.הרי מאיר לא חרדי, גם כרגע במצב הנתון שבו הוא לא זוכר כלום הוא לא חרדי, הוא לובש כיפה סרוגה.

״אין פה שום תמונה שלי מאז הברית שלי, ועוד כמה בודדות של הבר מצווה.״הוא אמר.

״נו ו...״גיחכתי ״אתה לא מאומץ מאיר.בבני ברק אין זמן לעשות בוק לכל ילד כשיש לך שתיים עשרה ילדים, מצלמים את הטקסים הדתיים שחשובים לכל ילד, וזהו.״

הוא נאנח ונשמע מודאג, זה רק הגביר אצלי את התחושה שמאיר עדיין מבולבל ולא יודע לאן נושבת הרוח.תחושת כאב צרמה בי, לא רציתי לראות אותו ככה לעולם.הייתי מוכנה לוותר עליו בתנאי שהזיכרון שלו יחזור, בתנאי שהוא יחזור להיות מאיר השמח והשליו שהיה.רק לא לראות אותו מעורער כמו ילד שנאבד בסופר.

״מאיר״השמעתי שוב כשהוא לא הוציא מילה מפיו, ויכלתי רק לשמוע את נשימותיו הקצורות מבעד לקו הטלפון.
״תסתכל על העיניים המטורפות שלך מול המראה, ואז על של אבא שלך, ושל אחותך, ושל האחים שלך.אין הרבה אנשים עם עיניים כאלה בבני ברק, אולי גם בארץ.״

״את מגזימה״הוא גיחך,
״אני לא יודע אשירה, משהו פה כבד לי.הם מנסים להיות קרובים אליי כל הזמן, הם מנסים לגרום לי להרגיש בבית.אבל זה פשוט לא זה.״

״יש דברים שגם הזכרון לא יצליח למחוק.״פלטתי מפי בלחישה, תחושת ניצחון הציפה את כל גופי ואני דרשתי לסלק אותה אך היא המשיכה להדהד.ידעתי שזה לא בסדר להרגיש עם זה טוב, ידעתי שאסור לנטור טינה.אבל אני הייתי כזאת, אנשים שפגעו בי לא מצאו את הדרך חזרה.וככה גם אנשים שפגעו במאיר, הוא יכל לסלוח להם, אבל מהרשימה שלי הם לא נמחקו.והרגשתי מנצחת כאשר הוא אמר את זה, כי זה גרם לי להפסיק להרגיש בודדה במערכה.הם יכלו לעשות הצגה שלמה של משפחה מושלמת ומחבקת, אבל האינסטינקים שלנו היו חדים יותר.ומאיר הרגיש שזה באמת לא זה.