רק בזכרונות (סיפור גמור)

פרק 41:

שכבתי על מיטת השיזוף במרפסת, אפילו הג׳וינט לא היה לצידי ברגע הזה.רק החושך והשקט הנעים.
הבטתי בשמיים וספרתי את הכוכבים כשהמוח שלי מושתק ממחשבות, לא היה לי שום רצון לחשוב ולטבוע בתוך כל התמונות במוח.לפעמים פשוט התעייפתי מלחשוב, אז קרעתי את הכבל שמחבר וניתקתי את עצמי מהכל.

צלצול הטלפון שלי הדהד בכל הבית שוב ושוב מקשה על השקט הנעים שלי, ניסיתי להתעלם אך הוא התעקש לחדור אל תוך הבועה שיצרתי לעצמי.
קמתי בגרירת רגליים אל הטלפון שהיה זרוק על הספה וכשראיתי על הצג את השם ׳מאיר׳ הלב שלי כמעט צנח אל הרצפה.
לא דיברנו בסך הכל מאתמול כשהתקשרתי לבשר לו על האחות החדשה שגיליתי, תהיתי מה יש לו לומר לי.וזה לא שהתנגדתי לשמוע את קולו ולדעת שהוא חושב עליי גם הוא כמו שאני עליו, פשוט בכל פעם שהוא דיבר איתי כל סערת הרגשות והמחשבות חזרה להציף אותי, וכמו בכל פעם מחדש היה קשה להשקיט אותה.

״הלו״נכנעתי לבסוף.

״אני מתחת לבית.יש חושך מטורף פה בשכונה.״הוא אמר גורם לי לאבד כמעט נשימה.

מתחת לבית.בית.הוא לא הוסיף למילה בית את המילה ״שלך״ הוא אמר בית כאילו שהבית הוא גם שלו, ופתאום יכלתי להרגיש תחושה מוכרת של ביחד, של שותפות, והלב שלי התמוסס מהבחירה שלו.

נשמתי עמוקות.
״כן זו השכונה, בכל יומיים יש הפסקת חשמל מטורפת.״

״לא נמאס לך?קצת מפחיד לבחורה להיות לבד בחושך הזה...״הוא מלמל ויכלתי לשמוע אותו פותח את דלת הבניין.גיחכתי, אם הוא רק היה יודע כמה החושך הזה נעים לי, כמה מפחיד אותי להיות באור ולראות כל כך הרבה.

״אני בחורה של חושך.״זרקתי לאוויר ואז שמעתי את צעדיו עולים במדרגות, העפתי מבט בעצמי, ופתאום שמתי לב שאני בסך הכל לובשת חולצה גדולה של איזה סוף מסלול מהטירונות ללא מכנסיים.רצתי אל החדר בלחץ תוך כדי שאני מחזיקה את הטלפון ושלפתי ג׳ינס קרעים רופף כשאני לובשת אותו בזריזות.העפתי מבט על שיערי שהיה אסוף לפקעת בקודקוד ראשי ופירקתי אותה במהירות.

שנאתי את זה, שאני פתאום לא טבעית לידו, ממהרת ומתאמצת כל כך.אף על פי שזה לא באמת נקרא מתאמצת, לא מרחתי על עצמי איפור או החלקתי את שיערי במיוחד בשביל מאיר, אבל גם זה היה התאמצות גדולה מאוד.

מאידך, זה גרם לי להרגיש תחושה בוסרית, כזאת של התחלה של התאהבות, לעיתים הרגשתי כאילו שאני מתחילה מערכת יחסים חדשה, מתחילה להתאהב במאיר החדש.וזה היה מוזר ומתסבך עד אין סוף.

הוא דפק על הדלת בעדינות ואני פתחתי מוצאת אותו מתכרבל בתוך צעיף צמר ענק ועבה בגווני ירוק זית ואפור שהחמיאו בצורה מטורפת לעינייו הגם ככה מטורפות, צעדתי לאחור מותירה לו מקום להכנס ללא התנגשות בי, והוא סינן ׳תודה׳ ונכנס.
הוא נאנח עמוקות כשהשיל את המעיל האפור שהיה מכופתר לגופו, הוא תלה אותו באופן מוקפד על מתלה המעילים שלא השתמשתי בו מעולם. רק מאיר שהיה נוהג לאסוף אחריי את הבגדים שלי ולסדר.וזה היה כל אירוני לראות איך גם מאיר החדש לא מדלג על השימוש בו.