רק בזכרונות (סיפור גמור)

פרק 35:

צעדתי ברחובות של ירושלים הלילית בבדידות אין סופית, ברחובות בעיקר שוטטו נערים ונערות ללא תקווה בעולם, ואיפה שהוא הרגשתי לא שונה מהם.חשבתי שאם בגילם הייתי ללא מאיר וודאי הייתי מוצאת את עצמי כמוהם מנסה להתקיים משאכטה לשאכטה, משלוק אל שלוק, ואולי אפילו מזרק.

הידקתי את מעיל הצמר לגופי וריח משכר ומוכר חדר אל אפי, ריח הבושם של מאיר.פתאום נזכרתי שהפעם האחרונה שלבשתי אותו היה בחורף הקודם ממש כחודשיים וחצי לפני התאונה,כשיצאנו יחדיו לאיזה פאב מעופש באחת הסמטאות כי ליאב החליט שאנחנו חייבים לשתות לכבוד העבודה החדשה של מאיר.היו לנו מעילים זהים, בעלי שלושה כפתורים עבים, והם היו שחורים מבד חם של צמר, עם כובע מעוטר בפרווה זרחנית בצבעי הקשת, קנינו אותו יחד כששתינו בדירה והחלטנו לצאת ולהשתטות, זה התחיל כעניין הומוריסטי ונגמר בכך ששנינו ממש התאהבנו במעיל שליאם קרא לו ׳מזעזע את החושים׳ וחרשנו עליו לאורך כל החורף, הבנתי שכנראה לקחתי בטעות את המעיל של מאיר, ובתנועה אינסטנקטיבית כמעט דחפתי את ידי אל כיסי המעיל כשליבי מאיץ.בכיסים חשתי בפיסות נייר, סיגריה, מצת, שטר של כסף ועוד משהו שהרגיש מתכתי.

נעצרתי באמצע הליכתי כשאני מזנקת לעברו של ספספל שאף הומלס עוד לא הצליח לתפוס ופרסתי על חתיכת קרטון נטושה את כל השלל שמצאתי במעיל של מאיר, האחרון להוציא היה המשהו המתכתי שחשתי בו, וכשהוא נחשף לעיניי גיליתי צמיד גורמט כסוף שלא ממש הכרתי.ניסיתי לשחזר בזכרוני האם פעם מאיר ענד אותו או דיבר עליו לידי ולא ממש זכרתי.אחר כך עברתי להביט בפיסות הנייר שהכילו את כתב ידו המסודר של מאיר, האחד היה קבלה מסופר, השני היה דף גדול שהיה מקופל להרבה קפלים עד שנעשה לריבוע קטנטן, על גבי הריבוע שנוצר היה רשום ׳לאמא ואבא היקרים׳, ליבי כמעט ונדם כשקראתי את האותיות הצפופות והמסודרות כל כך, מחשבותיו הסתבכו זו בזו ובטני התערבלה גורמת לתחושה נוראית בגופי.

כל כך השתוקקתי לפתוח את המכתב או המסר, או מה שזה לא יהיה שמאיר כתב להוריו, אך הרגשתי שאם אעשה זאת אהיה עלולה לגלות דברים שלעולם לא הייתי רוצה לגלות, מה גם שאם אפתח לעולם לא אסלח לעצמי על כך שפגמתי במשהו הפרטי והסודי של מאיר, אולי הדבר היחיד שהחליט להשאיר לעצמו ולא לשתף אותי בו. רגלי הימנית קיפצה בעצבנות כשישבתי בפיסוק רגליים על הספספל ותהיתי מה לעשות עם עצמי, כל כך השתוקקתי לדעת מה לעזעזל אומר הדבר הזה שראיתי בכיס של מאיר, לפתע רגשות אשמה על כך שאולי מאיר כל הזמן הזה שהיינו יחד רצה לשחזר את הקשר עם הוריו ונמנע כי פחד מתגובתי, אולי חשש שלא אקבל את זה ואנתק את הקשר, יכלתי כבר לדמיין כיצד התהפך במיטתנו כשאני ישנתי בנוחות וחשב על ההורים שלו מדמיין מה איתם.

אני הפסקתי לחשוב על משפחתי מהרגע שאני ומאיר ברחנו, באותו הלילה הקר שנותרנו בחוץ כשבעל הדירה זרק אותנו לאחר חודשים בודדים בהם התגוררנו בה בתנאים לא תנאים, כמו נדרתי נדר שלא אחשוב יותר על המשפחה שלי, היה לי גם ככה קשה להתמודד עם כל האפלוליות שחטאתי לאחוז בה.
אבל זה לא אומר שככה מאיר גם, הרי הוא מאז ומתמיד היה סלחן, בוגר וטהור ממני.הייתה לו היכולת להבין מעבר למה שנראה בשטח, אני הייתי נורא רציונלית, ונהגתי להאמין שמה שרואים זה מה שיש.אם מישהו פגע בי, זה סימן שהוא פגע בי ושהוא זבל, אין שום סיבות שיכולות להצדיק את זה.בכל פעם שאמרתי את זה למאיר הוא חייך את החיוך הזרחני שלו כמו שמש מסנוורת ואמר לי שהוא אוהב אותי, כי הוא יודע שאני זו אני באמת, ככה סתם.