רק בזכרונות (סיפור גמור)

פרק 5:

ההליכה הקצרה שארכה כעשר דקות מתחנת האוטובוס אל הדירה,עוררה בי את מחשבותיי.
תהיתי מה לעזעזל גורם לי לחטוף רגליים קרות כשאני כבר ממש על סף דלת מספר שבע,לא העזתי לבקר אותו מאותו היום השחור בחיי שבו הגעתי אל המיון וראיתי את מאיר מחובר למכונות הנשמה וראשו כולו חבוש,עיניו היו עצומות מבעד לחורים הקטנים של התחבושת ומלבד זה לא יכלתי לראות דבר מפניו.
עניין אותי אם הוא נותר יפהפה ללא רבב כמו שהיה לפני התאונה או שנותרה צלקת על פניו שתהרוס את התמימות המלאכית שעיטרה אותו תמיד בעיניי אנשים.
הפחיד אותי עד כדי מוות לחשוב שהשמחה שברקה מתוך עיניי המנטה שלו תמוסס עם אובדן הזכרון שלו.לא יכלתי לשאת בעובדה שאצטרך להשאר לבד עם כל הזכרונות שחלקנו בין הידיים כשאפילו עיניו המחממות של מאיר לא יהיו שם למעני.

עלטה מוחלטת שררה בשכונה,הפסקת חשמל בדיוק כשנכנסתי אל הדירה.זה מעולם לא היה חדש בשכונתנו,היא הייתה ישנה והקור והחורף גרמו להפסקות חשמל רבות באיזור. מבעד לחלונות האירו פנסים של אנשים,הם כבר היו מוכנים למצבים כאלה.
אני ומאיר לעומתם נהגנו להדליק נר אחד קטנטן בפינת המרפסת ולשבת בחושך כשאנחנו מעשנים והדבר היחיד שנשמע היו הנשימות האחד של השני. אהבנו הפסקות חשמל,החושך גרם לכל הרחוב לדמום,ולא היינו צריכים להתכרבל זה בזה כדי להאזין לנשימות.
הפעם נותרתי לבדי בתוך החושך העצום הזה,אפילו את הנר לא טרחתי לחפש כדי להדליק.הנשמה שלי התמזגה בתוך החושך.

״אשירה עיוני,למה את יושבת ככה בחושך?תדליקי לך לפחות נר״שמעתי לפתע מתוך החשיכה של השכונה.
עם עיניים מתאמצות זיהיתי את פנחס השכן העירקי עומד במרפסת ביתו כשעששית קטנה בידו.הוא נהג לתפוס אותי ואת מאיר בחדר המדרגות ולספר לנו על פרשת השבוע,הוא מעולם לא שאל על עברנו כילדים מבתים דתיים,העיניים שלו כמו קראו את זה ללא צורך במילים.
בסעודות שבת היה מצווה על מאיר לעשות לו קידוש בקול חזק,בטענה שהוא לא מצליח להרים את קולו והוא רוצה שכל הבניין יזכה לשמוע קידוש בערב שישי.
כשמאיר עבר את תאונת הדרכים הוא הגיע אל בית החולים עם שקית של כנאפה אותה נהג להביא לנו לפני כל חג,הדבר הראשון שעשתה אימו של מאיר היה לבדוק את טיב ההכשר.מאז פנחס לא חזר לבקר,הוא טען שלפעמים אנשים מעוותים את מה שהקדוש ברוך מצווה עליהם.

״לא יודעת פנחס.אני חושבת שטוב לי בחושך הזה״מלמלתי בשקט,
״קל יותר לסדר את המחשבות בחושך״.

״אל תדברי שטויות יא׳בינתי!את חושבת שהחושך ישתיק את המחשבות שלך על מאיר?!״
הוא צעק בנזיפה אבהית שגרמה לליבי להלום,התרגלתי לעיניים השיפוטיות של אנשים כששמעו שעוד לא ביקרתי את מאיר,התרגלתי ללחץ שניסו להפעיל עליי,המשפטים שלהם והצעקות שלהם כמו הלכו וחזרו בין אוזניי אבל לא חדרו. הייתי אלופה בלסנן את מה שלא רציתי לשמוע,היה לי עוד הניסיון מהימים בהם אמא הייתה צועקת בטירוף על אחת האחיות כשהיא התיישבה בצורה לא צנועה או לבשה משהו שלא היה מספיק ראוי בעיניה.
תהיתי מה גרם בקולו של פנחס הזקן,זה שלוקח לו חצי שעה ללכת אל בית הכנסת שנמצאת בדיוק כמה מטרים מהבניין לכל גופי להתערבל.
שתקתי למרות זאת.נשימותי נעשו לכבדות ויכלתי לשמוע אותם ואת צעדיו של פנחס שנעו מפינה לפינה,ואז שמעתי את רעש הרדיו הישן שלו שמופעל על ידי בטריות.
צעדיו של פנחס נכנסו חזרה אל הבית ורק הרעש של הרדיו הדהד בשקט המוחלט.