רק בזכרונות (סיפור גמור)

פרק 31:

בידיים רועדות עניתי לשיחה בשעה שתיים עשרה בלילה כשעל הצג הופיע שמו של דוידי.ידעתי שאין בו שום דבר שיכול לבשר טובות, וזה לא כי ראיתי שחורות, זה כי ידעתי שאין שום מצב בו דוידי היה בוחר להתקשר אליי לשיחת חולין בשעת לילה כל כך מאוחרת.

״אשירה תגיעי לבית החולים הדסה עין כרם, אמא מונשמת ומבקשת רק אותך.״הוא אמר בקול רועד שנדמה כמתרגש או מפוחד, לא הצלחתי לענות לו אז שתקתי מספר שניות ואז ניתקתי מבלי לסיים את השיחה.

ישבתי בחדרי מספר דקות ארוכות כשעלטה מוחלטת שוררת ומבלי להתאמץ אפילו להדליק את מנורת הלילה הקטנה שנחה על השידה שלידי.הרגשתי כיצד אני טובעת ומתמזגת בתוך החושך ורק מחשבותיי ופעימות הלב מתנגנים בשממה הזאת.לא הצלחתי לחשוב צעד אחד קדימה מהרגע שבו אני קמה מהמיטה, לא הצלחתי לדמיין את הרגע בו אגיע לבית החולים ואראה אותה פנים מול פנים.

בחילה עלתה במורד גרוני מאיימת להתפרץ מתוכי בכל רגע, אז מצאתי את עצמי מתיישבת ליד האסלה כשראשי קבור בין ברכיי והבחילה לא מרפה, היא מתעקשת לחנוק אותי.
התקף חרדה אנשים קוראים לזה, אני לא יודעת לתת לכך שם, אני רק יודעת שהאימה שררה איתי באותו החדר באותו הלילה.

לאחר כחצי שעה של פרנויה מטורפת וכסיסת ציפורניים כשאני לא מצליחה להקיא אבל גם לא מצליחה לגרום לבחילה להפסיק, בידיים רועדות הרמתי את הפלאפון ושלחתי למאיר הודעה שיחזור אליי כמה שיותר מהר, לא יודעת מה גרם לי לעשות את הצעד הזה ללא שום חשיבה או היסוס, כאילו שלרגע דמיינתי שאנחנו חזרה בזמן לפני חצי שנה, בו יכלנו להתלבט על כל דבר קטן האחד לשני בכל שעה.

לאחר עשר דקות להפתעתי הפלאפון חייג, על הצד שמו.

״הלו.״קולו המלאכי נשמע צרוד והנחתי שהערתי אותו משנתו.

שתיקה ארוכה.

״אשירה, את שומעת אותי?״הוא שאל ונדמה כמבולבל.

״כ...כן.״מלמלתי ברעד, בקושי שהצלחתי להחזיק את הפלאפון אז שמתי אותו על מצב רמקול והנחתי על הרצפה.

״מה קורה?״הוא שאל בעדינות מרומזת שמנסה לברר מה מתחולל אצלי, ליבי התמוגג מלשמוע את קולו ואט אט הרגשתי כיצד דמי מתחיל לזרום מחדש.

״מאיר, תגיד, אם היו אומרים לך שאמא שלך גוססת ורוצה לראות אותך.אבל כל מה שאתה זוכר ממנה זה רק רע.מה היית עושה?״

״עובר תאונה ושוכח את הזכרון.״הוא אמר בטון ציני, גורם לי שוב לחזור לאותו היסטריה, אילו הוא היה לצידי הייתי נועצת בו סכין.

״מאיר...״מלמלתי מתנשפת.

״אשירה, אני מנסה לומר לך שיש אנשים שלא זוכרים אפילו את החרא שההורים עשו להם.אני מרגיש מרומה בכל פעם שהם מזייפים לי את החיוכים שלהם, כי כל פעם אני נזכר בגברת שסיפרה לי דברים שונים אחרים לגמרי עליהם...״הוא אמר גורם לי לתמוהה.ידעתי שיש משהו בדבריו, אף על פי שאולי באיזה שהוא מקום הייתי מעדיפה לוותר על הזכרון בשביל לא לזכור את כל טרואמת הילדות שלי, על המשקל היה מונח הילדות שלי לעומת מאיר.