רק בזכרונות (סיפור גמור)

פרק 16:

לראשונה מצאתי את עצמי פורצת בבכי,הדמעות זרמו ללא הפסקה אף על פי שניסיתי להרגע. הן שטפו את פניי שלא היו מורגלות לאיפור הכבד שהנחתי על פניי לכבוד היציאה. ציפיתי לצאת מסופקת,למלא את הריקנות המטורפת שתפסה אותי אבל יצאתי יותר מרוקנת מאי פעם;הבנתי שלמאיר לא יהיה שום תחליף כנראה,בטח כשאני לא מנסה לפנות את מקומו.
כל כך הרבה זמן של הדחקה והכחשה התפוצץ לי בפנים כששכבתי על מיטתנו הגדולה באלכסון והמילים שלו הדהדו אל תוך אוזניי בקול מעומעם שכבר לא כל כך זכרתי בצלילות,דבר שהקשה עליי יותר מכל דבר אחר.

״אשירה?״שמעתי לפתע קול נשי ורך,כשהורדתי את עיניי מהתקרה אל כניסת החדר מצאתי את עמית וליאם מביטים בי בפרצופים המומים.

״מה זה,את בוכה?״ליאם ניסה להתנער מפרצופו המבועת כשהוא מתקרב אליי.

נאנחתי והרגשתי איך ליבי מכביד עוד יותר,אם יש משהו ששנאתי יותר מכל דבר היה לבכות ליד אנשים. מאיר היה היחיד שתפס אותי בוכה,וגם אז הוא ידע שהוא צריך להתרחק כדי שאהיה רגועה.

״כן אני בוכה לעזעזל״פלטתי בעצבים,
״אני לא יכולה לסבול יותר את כל החרא הזה,כוסאמא שלו,מה בער לו ליסוע דווקא אותו יום באופנוע המזדיין?!״צרחתי כשאני מעיפה את הכרית ממיטתי כשהיא מתנגשת בשידת האיפור שלי ומפילה כמו דומינו בושם אחר קרם אחר קופסת תכשיטים.

כמה אירוני זה היה שדווקא הבושם שהכי אהבתי של מאיר הוא זה שנשבר וריחו התפזר בחוזקה בכל החדר,ממלא אותי בפרפרים וגעגועים אין סופים.

הם התעקשו שאתלבש,והם התעקשו לנקות את שלולית הבושם אף על פי שרציתי שהיא תשאר כזכרון ממאיר. הם התעקשו שמאיר לא התפוגג מתוך חיי,שהוא אכן נמצא.נשאר רק לקוות שיחזור לעצמו. אבל לי נמאס לקוות,נמאס לי להתגעגע בשקט ולתת לו את הנחת לגלות את עצמו מחדש,הוא לא יכול עכשיו לשנות את מסלול חייו כאילו לא הייתי אף כלום ושום דבר בשבילו,כשהוא לימד אותי מהם החיים מהשקפת עולמו,מבלי לחוות שום דבר אחר.
הם לא הבינו מה אני עוברת יום יום,מלחמה אין סופית בין הלב שלא מפסיק לרצות להרגיש ובין המוח שמצווה על כל הגוף לדחוק אותו לפינה. לבכות זו חולשה,את ילדה גדולה שעברה דברים יותר קשים כבר.
הם התעקשו שניסע לבית החולים,בטענה שגם הם רוצים לראות אותו.גם הם התגעגעו וגם להם הוא היה חסר,ואיך לא,הרי הוא היה האור של כולם. חשבתי על כמה אנשים כבו מאז שנעלם מחייהם.

כשנכנסו אל בית החולים השיקומי השעה הייתה כבר שש בבוקר,הנסיעה הייתה ארוכה מתמיד בגלל תאונה קטלנית שקרתה בדרך ועיכבה את כל התנועה בשלוש שעות.
כמה מריר זה היה לחכות בפקק שנבע בתאונה,כדי לפגוש בן אדם שנמחק בגלל תאונה.

האחות התעקשה שנמתין עד שמונה בבוקר,שחדר ההמתנה יהיה פתוח למבקרים,אז מצאנו את עצמנו מחפשים בית קפה שיהיה פתוח בכשלון צרוב. אני בכלל ניסיתי לחזור לירושלים אך ליאם ועמית לא הרפו ואמרו שאני חייבת להפסיק לברוח מהצרות שלי,כמו שהם תמיד אומרים.