רק בזכרונות (סיפור גמור)

פרק 34:

שכבתי על הדשא הרך והבטתי בשמים שזזו באיטיות, תחושת חמימות הציפה אותי והשעון כבר לא היה פונקציה עבורי.אף על פי שגן סאקר היה מלא בילדים שנחו להפסקת צהריים בטיול השנתי שלהם, באנשים מבוגרים בכיסאות גלגלים שיצאו לנשום אוויר ובשאריות של נערים שבילו את הלילה הקודם בשתיית אלכוהול כדי לנסות לשכוח מהכאב.

הרגשתי אפופה, לא יכלתי להיות מרוצה יותר ממה שהייתי עכשיו.בכל רגע ורגע יכלתי להרגיש את כפות ידיו החמות נוחתות על גופי עוטפות אותי לחיבוק בו אני מעזה לבכות, והרגשתי בבית שוב.אחרי המון זמן שרק הגעגוע מילא את החסר, אף אחד בעולם לא הבין אותי.ופתאום עכשיו, אפילו שהוא לא זוכר כלום הוא בדיוק שם כדי להגיד את המילים הנכונות והוא בדיוק שם כדי לקרוא אותי בעיניו המשגעות, ירוקות כמו הדשא עליו שכבתי וכמו התכלת של השמיים בהן צפיתי.

הוא נפרד ממני לשלום כשהוא עולה אל האוטובוס לרמת גן ואני נותרתי מאחור כאילו לוודא שהכל בסדר איתו, אבל פשוט התקשתי לשחרר את מבטי מדמותו המלאכית שאט אט התרחקה ממני משאירה אחריה שובל של נחת, הוא היה כמו מטען שהטעין אותי לעוד תקופה קשה.

״בנקיק נסתר בין צוקים,
איילה שותה מים.
מה לי ולה, אלא צוקי ליבי.
אלא מעיין חיי, אל הנסתר.״

שמעתי קול צלול ויפהפה שבין רגע גרם לליבי להלום, גורם בין רגע לכל זכרונותיי לצוף מעל המים, כשהסתובבתי לזהות את מקור הניגון זיהיתי בחור ברסלב שישב בפינת הדשא שעון אל אחד מן הסלעים כשהוא פורט על הגיטרה שלו ושר לעצמו, פאותיו התנדנדו ועיניו היו עצומות כאילו שהוא שר בכוונה מלאה את השיר.

התקשתי שלא להתקרב אליו אז התרוממתי משכיבתי והתיישבתי כמה שיותר קרוב אליו מבלי שישים לב, הוא הבחין בי בחצי עין וחיוך צנוע הבזיק משפתיו כשהוא ממשיך לשיר את השיר.אני רק נשענתי על החומה שהפרידה בין הדשא לשבילי ההליכה ועצמתי את עיניי גומעת את השיר.

צעדנו רועדים ומתנשפים ברחובות ירושלים הקרה, השעה כבר הייתה מאוחרת מדי כדי שהמבוגרים יבחינו בנו, כל מי שהסתובב ברחוב היה כמונו, ילד אבוד, כזה שלא היה מספיק טוב בשביל מישהו.

לא היינו כמו כל הנערים האלה, הם היו משופשפים יותר מאיתנו, הם ידעו להשתייך לחבורה הנכונה כדי להצליח לישון בפינה חמה בלילה או לגנוב יחדיו מהבסטה הטובה ביותר את הלחם.הם גם ידעו מהיכן להשיג את הסם הבא שיגרום להם לשכוח את הכאב.
אנחנו עדיין היינו נבוכים להתפשט האחד מול השניה, היינו נבוכים לסרב כאשר חב״דניק ביקש שיניח תפילין, היינו טריים מדי לרחובות ירושלים, והיה לנו יותר מדי מזל שנערי הרחוב של ירושלים לא הבחינו בנו כדי לזהות את הטרף.