הביתה - לרגע 2

הביתה - פרולוג

היוש!

אז זה סיפור ההמשך של 'לרגע', סיפור אחר שכתבתי, והחבורה חוזרת לפנימייה לשנה חדשה שבה אני אסבך לה את החיים וארסק לקוראים לבבות כמו שאתם כבר יודעים אני אוהבת לעשות ;)

אני מקווה שתהנו ושתאהבו את הסיפור הזה כמו שאהבתם את 'לרגע'!

זה הפרולוג, מן הקדמה לסיפור, וזה גם הפרק האחרון של 'לרגע', למי שכבר קרא... זה פרק שמחבר בין שני הסיפורים :)

פרולוג:

סוף-סוף.

שובל אף פעם לא חשבה שתגיד 'סוף-סוף' כשיגיע סוף החופש הגדול, אבל החודשיים האלה היו מעיקים, מלאים בגעגועים וציפייה לחזור ל'פסגות'. לא לבית-הספר, חס וחלילה, לא ללימודים ולבגרויות - אבל כן לחברים, לחדר 16 המוכר והחמים, לבית שעד עכשיו נותרו ממנו רק הזיכרונות.

והינה, עכשיו, סוף-סוף, היא חוזרת. ההתרגשות גאתה בשובל בשעה שהכניסה את מברשת השיניים לתיק הרחצה וסגרה אותו, דוחפת אותו למזוודה העמוסה ורוכסת אותה. "אני מוכנה," לחשה אל הטלפון הנייד שלה, שבו, על הקו, המתינו לה גיא, עידו, איתן, אמיר, מעיין, הילה ושחר.

"גם אני," הכריזה מעיין בהתלהבות. "בדיוק סיימתי לקפוץ על המזוודה המזורגגת, אבל זה לא עזר, היא עדיין לא נסגרה."

"אז מה עשית?" שאלה הילה וצחקקה, מצפה לתשובה המשוגעת והרגילה של מעיין.

"שום דבר מיוחד," נאנחה מעיין.

"מה? הוצאת כמה דברים?" ניסתה שובל לנחש ושלפה את ידית המזוודה ממקומה, מוכנה לגרור אותה במורד המדרגות.

"לא," מעיין נשפה אוויר בבוז. "פשוט לקחתי עוד מזוודה."

החבורה פרצה בצחוק רם. "כמה אופייני," אמר איתן, מגחך.

במשך כמה שניות השתררה על הקו שתיקה, שבמהלכה, כמו תמיד, ניסו כל בני החבורה לעכל את העובדה שהחופשה הסתיימה ושהם עומדים לחזור לפסגות ולהיות שוב ביחד, עוד שנה שלמה. ידיה של שובל רעדו מהתרגשות וציפייה.

"אז מה," קטעה שחר את השתיקה בקולה המתוק והנעים, "עוד מעט ואנחנו שוב בפנימייה. שוב בבית."

"אני לא יודע מה אתכם, אבל אני כבר בדרך," אמר אמיר ופיהק. "הרכבת מפוצצת."

"נו, בטח, אתה מאופקים." נשמע קולו הישנוני של גיא. "אני רק הרגע קמתי."

"ככה זה, תל-אביבים," צחק עידו.

ליבה של שובל החל לדהור כששמעה את קולו. בקיץ לא קרה ביניהם כלום, והיא גם לא רצתה שיקרה - היא הייתה צריכה הפסקה מכל זה, רק להיות ידידה שלו שוב, ובאמת נראה שהיחסים ביניהם טובים מאי פעם. אבל עכשיו... עכשיו היא עומדת לקחת את הרכבת צפונה, לפגוש אותו שם, ולהתחיל עוד שנה ב'פסגות'. ושובל זכרה, ממש כמו שידעה שעידו זוכר, את מה שאמרה לו בנשף הסיום... שאולי אחרי החופש, בשנה החדשה, תהיה הזדמנות לנסות מחדש. לשנות את הדברים. והיא הייתה מוכנה יותר מתמיד לאפשרות הזאת.

"אתה לא רוצה שאני אפתח את הפה על ירושלמים," גער בו גיא, אבל כולם שמעו בקולו את החיבה הברורה לחברו הטוב, "בעיקר לא על ירושלמי מסוים, שיש לו דוד רפתן והמון נמשים על הפרצוף, ומשום מה בנות עדיין משוות אותו לזאק אפרון..."

"גם אני יכול לספר לכולם על בחור יפה תואר, בלונדיני, גבוה, עם עיניים כחולות..." אמר עידו בנימה ערמומית.

"חתיך," הוסיפה הילה וצחקקה.

"אני אוהב אותך, בייב."

"היי, מה זה ההצהרות האלה, עדיין לא סיימתי!" נעלב עידו.

"מי שואל אותך בכלל?"

"טוב, אתה לא רצית לדעת, אבל הבחור הזה, שהילה קראה לו הרגע חתיך..."

"נו, מה אתו?" שאל גיא בחוסר סבלנות, בטוח שהוא כבר יודע את התשובה.

"הוא... הוא לא אתה." סיים עידו.

"מה?!" זעק גיא, ער לגמרי פתאום, ונשמעו קולות צחוק מטלפונים שונים. "תיזהר, עידו, אני אארגן לך קבלת פנים שתכלול פרות וחציר כשנגיע ל'פסגות'."

מעיין התערבה בשיחה. "אל דאגה, עידו," אמרה, "אני אטפל בפרות, ואתה תדפוק לגיא כרית בפרצוף."

"את מעבירה לי את משרת משליך-הכריות?" צחק עידו.

"כן," אישרה מעיין בקול משועשע, "לך יש הכי הרבה ניסיון בקבלת כריות בפנים, לא?" עקצה.

"תגידו," קטע אותם איתן, "אתם יודעים אם מאי ודנה עזבו את 'פסגות'?"

הילה נשמעה זועפת. "לא, נתנו להן להישאר כי הן שילמו על הכול והתנצלו. אני מקווה שלא נהיה שכנים שלהן שוב. אני לא אוכל לסבול אותן שנה נוספת."

"אל תדאגי," הרגיע אותה גיא, "את תמיד יכולה לבוא לישון בחדר 17, אתי במיטה." אמר, ובלי לראות אותו, שובל ידעה שהוא עוטה על פניו חיוך שובב.

הילה הייתה מאוד נבוכה. "גיא!"

"מה?" צחקק גיא. "אמיר ועינב ישנו המון ביחד בשנה שעברה..."

"גיא!" קראו אמיר והילה פה-אחד, והוא התגלגל מצחוק.

שובל כל כך רצתה להישאר ולשוחח איתם עוד קצת, אבל היה עליה ללכת. "חבר'ה," קטעה את אותם, "יש לי רכבת עוד עשר דקות." אמרה בצער.

"אל תהיי עצובה, שובי," ניחמה אותה שחר בטלפון, "עוד פחות משעה כולנו כבר נהיה שם אתך."

שובל נאנחה ונפרדה מהם, מנתקת את השיחה וממהרת לכיוון הדלת, נושאת על גבה שני תיקי גב וגוררת אחריה מזוודה שחורה וענקית, עמוסה בבגדים וחטיפים לחודש הקרוב לפחות. היא נפרדה מאמה ופתחה את דלת הבית, מוכנה לעזוב ולצאת לדרך, ל'פסגות', לבית המוכר והטוב. סוף-סוף.

"ביי, אימא," אמרה לאמה, "אני חוזרת הביתה."

______________

ועכשיו אנחנו נתחיל את 'הביתה'...