הנסיכה ושדת הים

פרק 1

אקי עמד על ראש התורן הראשי והגבוה ביותר, הוא הסתכל במשקפתו על הים. השמש הבריקה את שיערו השחור כעורב ועיניו הסגולות הביטו אל האופק.
'אין שום דבר בים היום.' הוא חשב לעצמו בזמן שהרוח העיפה את שיערו. הוא הביט במבט משועמם על המשקפת ואז על האופק. הוא התרומם בבת אחת כשראה עצם מרחוק. אקי הרים את משקפתו והביט דרכה עוד פעם אחת, הוא ראה את דגל בעל סימן של כתר שמאחוריו מצטלבות שתי חרבות- הסמל של ממלכת אליניה, לפי גם צבעו המוזהב אקי הבין שזו אחת מספינות האצולה.
אקי המשיך להסתכל על הספינה וראה דמות עם שמלה מפוארת בצבע תכול. שיערה היה בצבע כחול בהיר ועיניה היו כמו הים, לראשה היה כתר כסוף ויפהיפה. זו הייתה ללא ספק הנסיכה.
חיוכו התרחב כשהבין זאת. "קפטן! הספינה של ממלכת אליניה מולנו! נמצאת בה הנסיכה!" אקי צעק.
סאטומי חייכה אל אחיה, "איפה היא?" היא צעקה חזרה.
אקי זרק לעברה את המשקפת, סאטומי הסתכלה דרכה וחיוכה התרחב מאוזן לאוזן כשראתה את הספינה.
"אני רואה אותה." סאטומי מלמלה לעצמה וגיחכה. שיערה השחור והפרוע התנופף ברוח החזקה.
"מהר קמילה!" היא ציוותה על הנערה שעמדה על ההגה וניווטה. קמילה גלגלה את עיניה הירוקות והידקה את השיער האסוף שלה.
"אירו, תטיל כישוף הגנה על הספינה. היא אמרה לנער בעל השיער הלבן והארוך, עיניו היו לבנות כל כך שהיה ניתן לראות רק את אישונו השחור.
"כל השאר, היכונו לקרב. אנחנו עומדים לנצח." רוח ההרפתקה החלה להתפשט לכל אורך גופה, היא הרגישה את ההתרגשות לפני הקרב.

"פיראטים מתקרבים!" אחד המלחים צעק כאשר הבחין בספינת הפיראטים שהתקרבה לעברם. הוא שם לב לחריטה של הדרקון בקצה החרטום. זה היה ברור לו מי אילו הפיראטים שמתקרבים לעבר הספינה.
"החביאו את הנסיכה והיכונו לקרב." קפטן הספינה צעק. המלחים מיהרו לעשות כדבריו, הם לקחו את הנסיכה ושמו אותה בחדרה.
"אל תצאי נסיכה עד שלא נכנס לחדרך." אחד מהם אמר וסגר את הדלת במהירות.
לוניה הנהנה בשקט, גופה החל לרעוד מפחד. היא הביטה סביב בחיפוש אחר חפץ איתו היא תוכל להילחם במקרה ואחד הפיראטים יכנס.
ספינת הממלכה וספינת הפיראטים נפגשו, לאקסיטי הניחה קרש ארוך שחיבר בין הספינות, כולם עלו על הסיפון, מגפי העקב של סאטומי נשמעו והדהדו באוזניהם של המלחים.
"אהוי לכם משרתי המלך והמלכה של אליניה!" סאטומי החלה לדבר. מחוך הבטן הסגול שלה שהיה מעל חולצתה השחורה, הבליט את חזה וגרם לה להיראות יציבה וחזקה יותר. היא שמה את שיערה מאחורי אוזנה עטורת העגילים הזהובים. מתחת לחולצה השחורה המלחים ראו את קעקועי הדרקון הבולטים שלה, הם עטו את כל ידיה.
"מי את? איפה הקפטן שלכם?" קפטן הספינה הוציא את חרבו, לראשו הייתה פאה לבנה ומגונדרת- כזו שסאטומי והצוות שלה אהבו ללעוג לה.
"אני הקפטנית, אני מתפלאת שאינך יודע מי אני." היא הסתכלה על הצוות שלה בחיוך.
"קפטן, זו היא שדת הים. מי שיש עליה פרס של מליון מטבעות זהב." אחד מהמלחים אמר, מסתיר את הפחד כאשר פגש בעינה האדומה של סאטומי, זו שלא הייתה מכוסה ברטייה שחורה.
"מליון מטבעות זהב? הפרס עלה?" סאטומי צחקה. "בכל מקרה, חזרה למטרת ביקורינו, אנחנו רוצים את הנסיכה ולא אנחנו נלחם."
הקפטן החל לצחוק, הוא הסתכל על הצוות שלו, מצפה שגם הם יצחקו, אך אף אחד מחברי הצוות לא הבין מדוע הוא צוחק- הוא לא יודע מי עומדת לפניו?
"להילחם? אתם? יש לכם שני עיוורים-" הוא הצביע על ארי וניקי, בעיניהן לא היה אישון, רק לבן. "נער שנראה כי לא אכל במשך חודשים." הוא הצביע על אירו שהסתיר את פניו במהירות עם שכמייתו החומה.
"ונשים." הוא אמר לבסוף. "יש לכם רק בן אחד שכנראה יודע להלחם." הוא הביט באקי.
סאטומי שתקה כמה שניות ואז הצטרפה לצחוק של הקפטן, "אתה צודק! מה חשבנו לעצמנו להילחם נגד החיילים החזקים והאצילים של ממלכת אליניה?"
"בדיוק, עכשיו חזרי לממלכה העלובה שלך, קונית מטונפת."
"אתה צודק, אני אחזור לממלכה הנוראית שלי ואחשוב על המעשים שלי." סאטומי נאנחה. אז, אחרי שתיקה ארוכה היא הוציאה את אקדחה וירתה בראשו של הקפטן. "בואו נתחיל בקרב!" היא חייכה.
המלחים היו כל כך המומים, שהם לא שמו לב שהקרב החל.
כולם התחילו להילחם אחד בשני, קמילה נלחמה בעשרות המלחים שהקיפו אותה, היא לא שמה לב שהם היו כל כך הרבה. אך זה היה הגיוני לנוכח העובדה שהם ליוו את הנסיכה. "בני סירנה מגעילה." היא קיללה מתחת לשיניה.
"קמילה מאחורייך!" לאקסיטי רצה לעבר קמילה ותקעה בעורפו של המלח אגרופן חד במיוחד. שלולית דם התפשטה על הספינה.
"תודה." קמילה חייכה, גבה היה צמוד לגבה של לאקסיטי והן נלחמו ביחד בהמוני המלחים שהגיעו אליהן. היא הייתה מנשקת אותה אילו הן לא היו באמצע קרב.
"אנחנו לא רואים את החיוך הזה לעתים קרובות." אקי צחק.
"שתוק אקי." קמילה גלגלה את עיניה. לאקסיטי לעומתה צחקקה בזמן שהכתה במלחים עם האגרופן שלה.
"יש הרבה רעש ואי-סדר, נכון ניקי?" ארי שמעה את קולות הלחימה על הסיפון- קללות שכל אחד מלמל לעצמו, צרחותיהם של החיילים המתים. למזלם של ארי וניקי אלו לא היו חבריהם.
"את צודקת, אנחנו צריכים להיות זהירים." ניקי הנהן בשקט, הוא לא רצה שאחותו התאומה והקטנה תיפגע.
ארי שמעה קולות של צעדים מאחוריה, אלו לא היו הצעדים של חברי הצוות שלה- אותם כבר זיהתה. היא הוציאה את פגיונה הארוך, הסתובבה ודקרה את המלח שהיה מאחוריה.
"אתם לוחמים?" אחד מהמלחים עמד מולם, לפי ריח הבושם המתוק שאפף אותו, ארי וניקי הבינו שהיה ממעמד גבוה יותר מהשאר.
"כן אנחנו כן, לא ראית כרגע עם עיניך?" ניקי צחקק ביחד עם ארי, הם אהבו להתבדח לפעמים על אנשים שרואים. לפעמים חשבו שהעיוורים האמתיים הם דווקא האנשים שיכולים לראות.
"אנשים עיוורים לא יכולים להילחם, היה לכם מזל עם האחד הזה." המלח שדיבר אליהם הצביע על גופת החייל המת.
אילו ארי וניקי היו יכולים לגלגל את עיניהם, הם כנראה היו עושים זאת. הם שמעו את המשפט הזה כל כך הרבה פעמים שהם כבר הפסיקו לספור. אך במקום לכעוס, הם הוציאו את פגיוניהם השחורים.
"את מוכנה?" ניקי חייך, ארי הנהנה בשקט. האיש משני צדדיו. המלח לא ידע את מי לתקוף קודם, עבורו הם היו כמו טשטושים אדומים ולא אנשים.
הוא הסתכל סביבו בבלבול ולפתע הרגיש פגיון אחד שפגע בו מקדימה ועוד פגיון מאחורה. הדבר האחרון שראה לפני שנחת על העץ הייתה ארי שהביטה בו במבט עצוב.
"אנשים אף פעם לא לומדים." ארי משכה בכתפיה.

"אקי, רד לגוף הספינה וחפש את הנסיכה." סאטומי אמרה לאחיה הקטן בשנה.
אקי הנהן. "איי איי קפטן!" הוא קד קידה ורץ בכל המהומה לעבר הדלת שהובילה למטה. הוא חיפש בין החדרים. כמה קשה יהיה לחפש נסיכה אחת?
"איפה נסיכה מאליניה יכולה להיות?" הוא פתח דלת דלת, ועבר מחדר לחדר. בהתחלה היה נראה שכל החדרים ריקים, אך אז אקי שם לב לאור מתחת לאחת הדלתות. 'מצאתי אותך.' הוא חשב ופתח את הדלת.
לפני שהוא שם לב נזרקה לעברו מנורה, הוא התכופף במהירות. "מה לעזאזל?!" הוא הסתכל וראה את הנסיכה מחפשת עוד חפץ לזרוק.
לוניה תפסה את הכיסא שעמד בקצה החדר וזרקה לעבר אקי.
"ממה לעזאזל את עשויה?!" הוא נפל ברגע שהכיסא פגע בו והביט בעיניה הכחולות והמיוחדות של לוניה, מקרוב הן נראו כמו זכוכית עדינה. לוניה ידעה שזו ההזדמנות שלה לברוח, היא ברחה מהחדר לעבר הסיפון. תופסת בשמלתה הכחולה כדי לרוץ מהר יותר בנעלי העקב הכחולות שלה.
"נסיכה, לאן את בורחת?" אקי העיף מעצמו את הכיסא ורץ אחריה.
כאשר לוניה עלתה לסיפון היא ראתה כיצד הפיראטים הרגו את המלחים.
"לא!" היא צעקה בפחד כשראתה את המלח האחרון נופל על הסיפון. עיניה התמלאו בדמעות מלוחות, לוניה הרגישה צער עבור המלחים המסכנים שסיכנו את חייהם. דמעותיה פסקו מיד כשראתה את אקי מתקרב לעברה. היא רצה לעבר קצה הסיפון.
"נסיכה, אני לא אפגע בך." אקי התקרב אליה, אך באיטיות.
לוניה הלכה עוד אחורה, היא הרגישה כיצד מעקה העץ שנשענה עליו התחיל להישבר. כאשר נשבר היא נפלה לים בזמן שהיא צורחת באימים.
"הנסיכה! אקי, חתיכת אידיוט, אמרתי לתפוס אותה, לא לגרום לה ליפול אל מותה." סאטומי גלגלה את עיניה. היא זרקה את נשקיה לעבר ניקי. "החזק את הנשקים שלי." היא אמרה בזמן שהורידה את חולצתה וכובעה השחור. "קחו שלל ושימו אותו בספינה."
"סאטומי מה את עו-" אקי נקטע כשחולצתה וכובעה נזרקו על פניו.
"אני הולכת להציל אותה." סאטומי קפצה. בתוך המים היא ראתה את לוניה, בגדיה ושיערה התמזגו עם המים, סאטומי תפסה בלוניה ושחתה חזרה למעלה. זה היה קשה בהתחשב בעובדה שלוניה לבשה שמלה כבדה לגופה.
"הורידו את החבל!" היא צעקה לעבר הצוות שלה, שכבר חיכו בסיפון. הם הורידו את החבל, סאטומי תפסה בו והם העלו אותן במעלה הספינה.
"את מודעת לכך שלא היית חייבת להוריד חולצה נכון?" אקי נאנח.
"זו החולצה האהובה עליי, חבל להרטיב אותה." סאטומי הניחה את לוניה על הסיפון. "היא קפואה." אמרה בזמן שנגעה בפניה.
"את מודעת לכך שאנחנו פיראטים נכון? החולצה יכולה להיהרס ולהיקרע בכל קרב." אקי נאנח. "היא מודעת לזה נכון?" הוא הביט בניקי וארי שמשכו בכתפיהם.
"היא לא נושמת, נכנסו לה מים." סאטומי מלמלה. היא עשתה ללוניה הנשמה מפה לפה. לוניה השתעלה והחלה לנשום שוב.

"היא עדיין מחוסרת הכרה." לאקסיטי אמרה בדאגה.
"אנחנו נדאג לה. אירו, אקי, קחו אותה לחדר הפנוי שיש לנו." אקי ואירו הנהנו והרימו את לוניה בעדינות.

"לאקסיטי, אחר כך תחליפי לנסיכה את הבגדים הרטובים, אנחנו לא רוצים מחלות בספינה שלנו."
לאקסיטי הנהנה ולחשה לקמילה, "אני חושבת שהקפטנית שלנו מצאה אוצר חדש."
"אני בטוחה שהיא מצאה אוצר חדש." קמילה חייכה אל החברה הג'ינג'ית שלה, שנראתה כמו השמש עצמה.

"סאטומי, מה נעשה עם הספינה המלכותית?" ניקי שילב את ידיו.

"בזזנו את רכושם, ואין אף אחד שנותר חי על הספינה הזו. תנו לה לשוט בים, היא תגיע לחופיה של בוליגוראד בקרוב."

"סאטומי, לאן עכשיו?" ארי נעמדה לצידה.

"לאן שהרוח תיקח אותנו." סאטומי חייכה.